(קטע המשך ל-"הגבר שלי")

אמש בשעה של חושך וירח, הגיחה לליבי התובנה שיש לי מישהו חדש בחיים. זה קרה כשעצמתי את שתי עיניי בסופו של יום מגייע, ובאופן מפתיע- גופי סירב להירגע ולנום קצת. זה היה אחרי שדיברתי עם הבחור החדש והטוב שלי בטלפון, אחרי שלא דיברנו כמו שצריך כמו שבוע שלם מאז הריב הראשון שלנו. דיברנו על הא ועל דא ובין היתר על שיחה קולחת שהמתיקה את השבוע שלי וגם על תכנית שהשתבשה, שהמליחה את שלו. אבל כשהוא סיפר על התקלות ועל המגרעות שלא חסכו לבוא במהלך השבוע, יכולתי לשמוע מעבר לקו את פיו נמתח ודמיינתי את החיוך הגדול והשובב שלו, שלא יורד לו מהפרצוף אפילו כשהוא ממש מבואס. דיברנו על הכול חוץ מעל עצמנו, ואהבתי את זה ששיחה שלמה מתנהלת מבלי שדנים בטיב הקשר ובמגרעותיו, אלא ממש מתעניינים במה שעבר עלינו, ולא מתוך נימוס או שאיפה למלא את החלל החסר ואת הפער שבלתי ניתן להשלים, אלא כי הוא באמת מתעניין. ואני באמת, נהנית לשמוע.

לא הצלחתי להירדם, ככל הנראה, כי הלב שלי דפק וחייכתי לעצמי חיוך גדול, אפילו יותר גדול משלו. וכשגיליתי לאחר כמה שניות ארוכות שהשעה מאוחרת והגיעה העת להניח להתאהבויות ולחיוכים ולפרפרים שבתוכי, קרה משהו חדש: בפעם הראשונה מיזה לילות רבים, דמיינתי אותו מאחוריי. דמיינתי את הבחור שלי מחבק ומרגיע ומלטף לי את השיער. איתו נרדמתי, איתו ולא עם ההוא. נרדמתי עם הבחור החדש שלי שכל כך שונה מהגבר שלי, אבל כל כך עושה לי טוב ומרגיע אותי, בשונה מהגבר שלי.
החדר שלי שכבר הספיק להתרגל לריח החדש והצעיר, נתקף געגוע עז, וכמוני, מחכה כעת במתינות שהבחור החדש, הילדון הבוגר והמבין שלי, יחזור כבר מאיפה שהוא לא נמצא ויעביר איתי שעות מתוקות ויפות, וירדם איתי - הפעם באמת - עוד לילות רבים.

כמו שתי נקודות שחורות על ציר זמן סינכרוני. הלוואי והיה כרונולוגי, הלוואי והייתה טיפת היגיון לכול המתרחש. אך משום שהיגיון זה הדבר האחרון שאוכל למצוא בתוך הבלגן הזה, אני מוותרת מראש.

כול ההתיימרות הזו- לשוא, אני מניחה. הרי, מה הטעם בלהעביר ימים על גבי ימים, באינסוף מורדות, ובאפס אחוז עשייה?

אלו לא הימים שקוייותי לי, אלו לא הימים שייחלתי לעצמי; ימים שטופי הרס, יתומים וריקים.

אחרי רגיעה תמיד תבוא סופה, כבר התרגלתי למצב הזה מיום היוולדי, אני מניחה. ובכול זאת, אני תוהה לעצמי האם אי פעם אצליח להיות שלווה במעשיי, אפילו כשהסופה תבוא ותלך, וזו שתבוא אחריה תסחוף עוד יותר.

ואמן, שתבוא על כולנו סופה מובילה למקום טוב. סופה שסוחפת עימה שלל יופי ואור. אור שנחוץ באופן בלתי יתואר בשחור הזה שסופו לא נראה באופק...

החוסר חשק הזה שמחבק, הטינה שנשארת, הגעגוע שמציף קבוע, כאב שמתיימר לתמימות ולתום נעורים, אפילו הכישרון שלא נגמר. אלמלא אתה, הו, אלמלא אתה. היכן כול אלו היו?

אני כמו תמיד מרימה ידיים, ידיים שפעם אהבת לחבק ולחמם בחורף המקפיא, ולהשוות אותם לשלך ואז לומר כמה אני קטנה ומתוקה ויחד עם זאת הכי גדולה בעולם: גדולה בהבנה וגדולה בנתינה, אפילו גדולה במחשבה-הגדולה-עוד-יותר-שלי. אף פעם לא הבנתי על מה אתה מדבר, במיוחד שלידך הרגשתי כל כך קטנה ושברירית. ובהסתכלות לאחור, אני מחזקת את עמדתי ורק עכשיו מבינה עד כמה באמת הייתי קטנה במחשבה, כבר אז. (או שמא- אז.)

התובנות הללו שמגיחות משום מקום לא מוסיפות כלל למצב, אלא רק גורעות ומביאות עימן ייאוש, עייפות ושביעות רצון מהמעט שנותר.

ועכשיו, כש"שימי ידך" של אסף אמדורסקי מתנגן ברקע, אני בפעם הראשונה מזדהה עם כול מילה שנלוות למנגינה הכה שלווה שפתאום דוקרת ומכאיבה.

ואז מתחלף השיר ל"שיעברו הימים" ואני שוב, כמו תמיד, רק מחכה שהם יעברו מהר, למרות הידיעה הברורה שהזמן לא ישפר כלום.

ודווקא בימים שכול מה שרציתי נדבק אלי כמו מגפה אחת גדולה, אני רק רוצה להתספק במה שהיה לי לפני כן ונשבעת שלא לבכות על כך יותר. אבל כמו שגלגל לא ניתן להחזיר לאחור, כך אי אפשר להשיב את כול שהלך.

ומזה זקוק לי, עכשיו?

שקט, נחת, לבד, שמש, בנים, בנות, יופי, רוגע. זהו, אני מניחה.

או שבעצם, רק אתה. וחיבוק אחד גדול... חיבוק אחד ענק.

עריכה-20.12.2008, 3:00

שכל של נעל... אני סתומה בלחץ.

אוח כמה טעויות אפשר לעשות בלילה מסכן!

עריכה 2 -23.12.08, 19:45

יותר מדי דברים קורים בזמן האחרון... ואיזה כיף שסוף כול סוף, חלקם אף לטובה. אלמלא ההורים המסריחים שנולדתי להם לא היו הורסים כול פיפס היה מושלם, אני מאמינה. אבל כמו תמיד, משהו חייב להרוס ולההרס. מסכנים, אנשים חולים ופסיכוטים. לאן לעזאזל מנתבים את כול הכעס הזה, את כול האכזבה הזו, לעזאזל! לאן?!?