איכשהו, אחרי שכבר ניסיתי הכול, אני תמיד באה לפה.

אחרי פריקות אינסופיות ביומן האישי, ודיבורים לעצמי... זתומרת, לדובי שלי. אבל יודעים, הוא לא באמת יכול לענות לי.

התקופה האחרונה,

היא מקשה עלי.

אני לא מכירה את עצמי ככה

עצובה, דיכאונית.

איך כתבתי בפוסט הקודם? זה קורה רק שאני לבד.

רק אז באמת יוצא לי לחשוב על זה.

אני פשוט מתמוטטת שאין לידי אף אחד... פיזיתי, זתומרת.

לא יודעת מה עובר עלי,

אבל מה שכן... קשה לי.

הדמעות מציפות את העיניים שלי כול פעם מחדש

והמחנק התמידי הזה בגרון..

זה קשה.

מה אני מבלבלת לכם ת'שכל בכלל?

אני בעצמי לא יודעת מה הולך פה.

אבל מה שאני כן יודעת,

זה שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו

שפשוט... הכול יעצר.

נגמרו לי הכוחות.

 עוד דמעה,

ועוד אחת,

הינה באה לה השלישית

עכשיו הן כבר יורדות ברצף, מהר ממש.

כולי רועדת.

עיניי...

הן כבר שורפות מרוב דמעות.

ליבי...

מנסה לספוג את הכול.

והגרון..

כמה שהוא כואב, וזה רק בגלל שכול השאר שעוד לא יצאו עדין תקועות בו, מנסות להישאר שם כמה שיותר זמן.

כל כך הרבה פעמים עולה בי המחשבה הזאת... ואני מודה. כבר היו כמה פעמים שרציתי שזה יקרה, רק בשביל שהסבל הזה יפסק.

אבל לפתע פתאום...

אני מרגישה שזה קרוב אלי, קרוב מידי.

אני מרגישה שבקרוב כול התיאורים והמחשבות יהפכו למציאות.

זה פשוט נורא.

אתם בוודאי לא תבינו על מה אני מדברת, אני גם לא הולכת לדבר על זה.

בכלל, מעטים הפעמים שאני מדברת על הנושא הזה.

אולי עם חברה קרובה, גם זה בקושי.

נכון, לא טוב לשמור דברים בבטן, אבל מה לעשות שגם שמתי שאני מוציאה הכול... זה לא עוזר ורק נהפך לגרוע יותר?

אין לכאב הזה תרופה, גם אין לו לא סוף ולא התחלה, לא לכאב שלי ובטח שלא לשלה.

זה כאב פיזי ונפשי ביחד, והנורא מכול הוא שהכאב הפיזי עוד איכשהו [?] יכול להיפסק, והנפשי... הוא תמיד נמצא שם.

הוא לא עוזב.

גם שכביכול הכול נראה בסדר, הוא עדין שם... מעמיד פנים שהמצב הסתדר.

נגמרו לי הכוחות, ואני רצינית.

כול הזמן אני רק מנסה לשדר לכול אחד שאני חזקה, שיכולים לקרות דברים ואני תמיד אהיה שם בשביל לעזור ולתמוך, לחזק.

אבל מה לעשות

שגם אני חלשה, ורגישה... אוהו כמה שאני רגישה.

גם עליי צריך להגן,

גם בי צריך להתחשב.

בעצם, אני הילדה הקטנה פה.

אני לא מתלוננת, חס וחלילה.

לא אני המסכנה בכול הסיפור הזה.

אבל אני פשוט מרגישה שאני נשברת לאט לאט.

אני רוצה שזה יגמר.

מקווה שזה יגמר.

מפחדת שזה יגמר.

לא רוצה שזה יגמר.

אבל מי יודע... אמרו שעדיף להיות בגן עדן ולהנות מאשר לחיות ולסבול.

אבל הלא נודע הזה, הוא שמפחיד אותי כל כך. 

אני מסתכלת על החודש האחרון, ובכלל על החיים.

לא מתלוננת בכלל.

למען האמת, עד מה שקרה היום...

נכון, יש הרבה מצבי רוח שהכול נראה נורא, אבל זה גיל כזה ככלות הכול.

אבל לדבר ה ז ה , אין זמן. גם לא גיל.

כן... זאת אהבה אם אתם שואלים.

אהבה עצומה, אהבה ללא גבולות!

אבל לא כזאת, כמו שלבטח אתם חושבים.

אחח, איך שבחוץ, עם אחרים...

אני צוחקת, צועקת, מדברת, משתוללת, שוכחת.

ואז, כשאני לבד...

אני פוחדת, אני כואבת, אני צורחת

(מבפנים.)

וזה קורה רק בבית.

רק כשאני עם עצמי ורק עם עצמי,

רק פה שוב מגיע הדיכאון הזה.

והצער.

רק פה אני חושבת על הכול, נ ז כ ר ת בהכול.

מתחילה "להבין דברים" כמו שהיא אומרת.

וה-לבד- הזה. יודעים, הוא דווקא די משחרר.

הוא עושה טוב.

לא יותר מדי כמובן, כי אז באמת שההרגשה מתדרדרת. אבל לא יזיק לי יום אחד לשבת בבית..

להוציא את כול מה שיושב לי על הלב כבר כל כך הרבה זמן,

5 שנים של כאב

עשרות חודשים של ציפייה

אלפי ימים של אכזבה

ולבכות.