אבל היא כל כך יפה. כל כך יפה. יופי בלתי ניתן לתיאור, בלתי מוגדר, בלתי מוסבר. יופי כזה טהור ומיוחד שלא חלמתי שאי פעם העיניים החומות והסתמיות שלי יזכו לראות. היא יפה בצורה יוצאת דופן, מיוחדת באופן עוד יותר מיוחד.

יש לה זוג עיניים ירוקות-צהבהבות שמדי פעם נוטות להידמות לשמש זורחת או לים גועש, ובכול מצב הן זוהרות. זוהרות כשעצוב, זוהרות אפילו יותר- כששמח. העיניים שלה מרקדות ממש, מקרינות אנרגיה ושובבות לכול הנתקל בהן. הן קופצות, שמחות, מעידות על תום נעורים נצחי. יחד עם זאת, מראות חוכמת חיים גדולה. את עינייה עוטפים בצורה מושלמת ריסים שחורים ועבים, שמדגישים וחותמים את הצבע היפהפיה. אין צייר שיהיה מסוגל לצייר את יופיה.

הלחיים שלה ורדרדות ומתוקות, ועור פניה כפני בובת חרסינה- חלקלק ולבן. בלי שום פצע מיותר או שערה לא במקום.

האף שלה לא מושלם ועדיין מוסיף המון לפניה התמימות והעדינות. הוא קטן וטיפה סולד ובסופו שוכנות שפתיה המתוקות והבשרניות. שפתיים אדמוניות ומעוצבות להפליא. נראה שאומן מוכשר זה עתה צייר אותן במכחול פלא וצבעי פלאים. וכמו שכבר אמרתי, יש לה גשר. והיא מרבה לחייך. היא אף פעם לא מסתירה אותו... לפעמים אני מתבלבל ולא יודע אם החיוך שלה כל כך זוהר מיחידות המתכת שמודבקות לשינייה הקטנטנות והלבנות, או מעצם אישיותה הנפלאה וחיוכה הכובש.

השיער שלה גולש על כפתייה ונופל בצורה מושלמות כמקלות חומים דקים. על אוזנייה הקטנטנות תלויים זוג עגילי זהב זעירים.

גופה- אלוהי. כמו פרח יפהפיה. ראשה- כעלי הכותרת. גופה- גבעול ארוך: גבוה ורזה, ארוך ודקיק. מעל בטנה הקטנה והרזה ישנם שני פרות בשלים, ואלו שזוכים להחזיק את כול היופי הזה הן שתי רגליה הארוכות והחלקות.

וכמו שאמרתי, יש לה גשר,

והוא פחות או יותר הפגם היחיד בה. וגם הוא- מוסיף המון. תתפלאו לשמוע, אבל אני ממש לא מחכה ליום שהוא יוסר.

רק מחכה ליום שהוא יהיה קרוב אלי יותר מאי פעם..."

חבל שאני צריכה להגיע למצב שפל בשביל להבין את הדברים האלה. ואולי, על הדרך, גם לקחת אותו לצורך עליה. מי יודע, יכול להיות שבדרך טמונים לי עוד אינספור לילות ללא שינה והמון חומרים שמזיקים לגוף.

כבר תקופה ארוכה שמלווה אותי מעין ענן אפור של התדרדרות. ספק אני מגדירה, ספק אחרים. אבל מה שאין ספק, זה שהוא נמצא שם. מדי פעם מתריע, מדי פעם מזמין. מזמין עוד שטות, מרחיק טובה. מקרב רעה, מוריד השקעה. דברים שנראו מאוד נכונים לטווח הקצר ולטווח הארוך בפרט, נראים לי עכשיו טיפשים למדי. איך לא מזמן אמרו לי? שאני בחורה עם ראש על הכתפיים ומודעות עצמי גבוהה ביותר, אבל לפעמים חורגת מהנוהל. אין לי בעיה שיקראו לכול הדברים האלה חריגה. אחרי הכול כולנו אנושיים.

ולשם מה אני עורכת את הפוסט הזה? יכול להיות שנמאס לי להרחיק דברים ולהיוודע אליהם בכאב המשול לטריקת דלת על האצבע, סטירת לחי או הרבה יותר, בעצם.

החופש, שכל כך חיכיתי לו. מנטלית וחופש ממשי, ממש, עשו לי טוב. קשה לי להתעלם מיזה שכול הדברים האלה היוו לי הנאה וכיף. אז מאיפה ניתנת לאנשים, הזכות, לעזאזל, לבוא ולהתערב לי בהחלטות האלו?! ולמה אני מקשיבה לכול יצור שלא מתאימה לו הדרך שלי ובא ומגונן לי הצעות והטפות למיניהן.

שינוי, שינוי, התדרדרות, רוע. תגידו מה שתגידו, אני בדיוק אותה ג'ודי. ג'ודי שקצת התחכמה ולמדה על הדרך, ולכם שורפות העיניים.

בולשיט. בולשיט אחד וגדול. ג'ודי ה... "איכותית", [אמרתם?], עם מודעות עצמית גבוהה ואמירה חזקה

אוה, כן. ג'ודי הזאת קצת נעלמה.

-

והינה לכם ג'ודי חוטאת בגדול. מה תאמרו על זה. אהה.

אעבור ברשותכם לנושא מפתיע לא פחות. סטירת לחי כואבת זה כלום לעומת הגילוי המפתיע. חשבתי שזה מאחורי, הייתי בטוחה שזה מאחורי. שזה לא היה שם אף פעם. שהכול הכול בראש. והראש... וגם הלב, בוגדניים ככ. כה בוגדניים. לעזאזל, שילכו! לא יכלו קצת להתאפק ולסתום את הפה?

לא יכלו לזרום עם כול ההנאות שבדרך והלשאיר את החרא מחוץ לתמונה??!

-

לא. חלילה וחס. כך ש... זרם דמעות שוטף. את החלק הזה אני זוכרת בבירור, אל דאגה. שום כמות אלכוהול בעולם לא תוכל להשכיח כזה כאב. והמילים זורמות כמו נהר בשיאו, הלב יוצא, המוח נוזל. מומחה לפאזלים לא יוכל להשלים את החסר.

דמאט! איפה טעיתי? ונאמר, ששיחרור זה דבר טהור וטוב. אני לא מוצאת שום טוהר ושום טוב בסיפור המזדיין הזה.

אתה שווה לתחת. גם הוא. בעצם כולם. לא משתווים אלייך בגרוש. אתה בעצמך אפס גמור.

וג'ודי, אם תשאלו, היכן היא?

היא תוכל לענות לכם על זה בעצמה. אל תחפשו את ההסברים במקום אחר.

"...אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.

אני רוצה את הכול הכי טוב, הכי הרבה.

אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.

אני רוצה להיות שם. אני רוצה להיות שם.

אני רוצה גם,אני רוצה גם...

אבל איפה אני,

ואיפה כולם?

איפה אני,

איפה כול העולם?"