החל ממחר

תוצג הצגה חדשה בעיר

בה אין כאב ואין צער

בה אין מגע ואין להט

אלא, יש בעיקר, תוכן מלא בשפע של היגיון, חכמה ובינה

המון איפוק

ושקט.

מוזמנים, בהמוניכם

אהיה יותר משמחה לראותכם

ולאו דווקא בגלל שהבעיות נפתרות והחרא נעלם...

אני מעדיפה להמעיט במילים. כמו שאני נוהגת לעשות בחודשים האחרונים... אבל משום מה נראה לי שהגיע הזמן קצת להוציא החוצה. כול הגועל נפש שנשאר בפנים לא יעלם מעצמו, אלא רק ירקיב ויסריח.

חודשים מטורפים עוברים עלי. קשה לי לשים את האצבע על מהלך מסוים, מכיוון שכבר ביום שלמחרת אני נוכחת לגלות עוד ידיעה מפתיעה על עצמי ועל הסביבה שעוטפת אותי. אבל עם כול השיגעון הזה, בימים האחרונים אני מצליחה למצוא מחדש, פינות מלאות נחת שממלאות אותי באנחת רווחה אחת גדולה. חלקן תמיד היו שם וחלקן מתגלות לי בפעם הראשונה. ואני חייבת לומר- זה מקסים. זה נהדר לבוא הביתה, למשל, ולמצוא את הפינה השקטה דווקא בבית, בסלון, במטבח. כשהם הומים אנשים שאני כל כך כל כך אוהבת. בחיי. איזה כיף לומר את זה, במיוחד אחרי שעד ממש לא מזמן, זה היה בדיוק המקום שממנו ניסיתי לברוח. משפחה זה דבר חשוב. לא התכוונתי להגיע לנושא, והאמת היא, שדיי קשה לי לומר את זה בלב שלם, אבל אלמלא המשפחה שלי, אני בספק אם הייתי היום איפה שאני. נכון, זה לא קל. לא קל בייחוד כשמחצית מהזמן אני משקרת להם לגבי התחומים שהכי ממלאים ומספקים אותי. אבל אין מה לעשות. אני מתארת לעצמי שכול הורה היה אוסר עלי באופן מוחלט לעשות את מה שאני עושה, כול עוד היה שפוי בדעתו (ליברלי עד כמה שיהיה). בכול אופן... התא המשפחתי, המצומצם, הקטן, המשוגע, הפסיכי הזה... עושה לי טוב. אנחנו אמנם לא המשפחה האידיאלית, ורחוקים מלהיות נורמלים ושפויים.. אבל בחייכם, איזו משפחה באמת שפויה?

כשם שהתחלנו את הריבים המטורפים האלה הרבה יותר מוקדם מהמקובל

אנחנו מסיימות את החרא הזה הרבה לפני שאני מסיימת את גיל ההתבגרות

ומגיעות יחד להבנה

איטית עד כמה שתהיה

קשה עד כמה שתהיה

שאם ובת פשוט לא צריכות להתעסק בשטויות שמסביב... כשיש כל כך הרבה טוב בפנים.

כול פעם שאני משקרת לך אני רוצה לשרוף לעצמי את מיתרי הקול

ומתפללת שלהבא פשוט לא תשאלי, או שיקרה איזה נס ותביני אותי, ותביני אותנו, או שאני אגדל באיזה כמה שנים טובות והכול יהיה מקובל ונורמלי ובסדר גמור.

אבל הדברים האלה רחוקים מטווח המציאות

ככה ש... עד אז, קרובות כמה שנהיה, תהום עמוקה מאוד תפריד בינינו

עד שאני פשוט אפסיק.

צר לי שאני לא יכולה לחלוק איתך את העניין הכי חשוב לי. ולהתייעץ איתך, ולשאול אותך שאלות.. ולהיות איתך כנה, כנה כמו שהיינו אז באותו היום שנגמרה השבעה, וסיפרתי לך בערך הכול, חוץ מיזה. כי זה תמיד נשאר העניין הזה, שאי אפשר לומר, שאי אפשר לחלוק, שלא תעלה על הדעת אפשרות בכלל לפתוח את העניין. אם תראי את זה יום אחד, וכול העסק יתגלה, אולי בעוד כמה שנים טובות כשזה יהיה איזה סיפור ממש רחוק, אז אולי, אבל רק אולי, תצליחי להבין אותי. אני אוהבת אותך.