ולבנים שנתקעות.
אנשים נוהגים לומר שזמן מרפא והזמן מעביר, ובחייהם, הם נשבעים, שהזמן באמת עושה את שלו. שטויות, אני חושבת כהרגלי ונוטה לגחך. מדי פעם אפילו מרימה גבה במעין נונשלנטיות, מהרהרת על השטות במוחי, שנייה לאחר מיכן- כבר שוכחת. עוברת לעניין הבא, לתוכנית הבאה... למה שאחרי, בקיצור. גם אם אין בהכרח משהו אחרי, אני מוצאת. לא נתקעת. לא נתקעת. ממשיכה, מתקדמת, זזה. חח. בולשיט. זזה כמו פרה, זוחלת כמו חילזון צולע. מחפשת ריגושים ומוצאת אכזבות. ומה הזמן בדיוק עושה? הזמן מזכיר לי כמה שאני תקועה. תקועה במקום ולא עושה כלום חוץ מלהתלונן על כול הרע שמציף אותי. רע, שלמען האמת, היה לי קשה מאוד לחיות בלעדיו, ואם פעם אחת נשים את הקלפים על השולחן ונקרא לילד בשמו... חרא שאני יצרתי, מרצון, ללא שום כפייה מהצד.
קורה המון פעמים שאני נוטה לפלוט שטויות, בלי כוונה בכלל, בחיי. הדבר הטיפשי הראשון שעולה במוחי פשוט נזרק כמו כדור קטנטן החוצה. בלי מחשבה, בלי רצון. סתם ככה. ועד שבא איזה עניין באמת חשוב, אני נתקעת. כול הביטחון שמופגן בכול הזדמנות נתונה- נעלם כלא היה.
כך היה עד לא מזמן.
עד שהחלטתי ששינוי לא צץ ככה סתם
הוא צץ כשהוא מוזמן וכשהקרקע מוכנה: בשלה ופורייה
והשינוי אכן צומח
בעיקר כי... אני נותנת לו לצמוח.
חבריי היקרים, היפים והחכמים: צדקתם, תותחי על. הזמן באמת עשה את שלו ואני פורחת. לאט אבל בטוח. פורחת באופן בריא ושלו. הפירות יהיו נהדרים, על אחריותי.
כול עוד יש במה, תיאטרון, שניים-שלושה אנשים טובים, שמש זורחת ומוזיקה טובה- אין סיבה שהשינוי לא יצליח.
אני נותנת לשינוי לצמוח ולא מפחדת מהפחד
אם אביתר אמר- כנראה שהוא צודק...(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: