הלוואי ותיכנס לפה איכשהו.. אולי תראה איזה קישור במחשב שמוביל ישר לבלוג, או שחבר שלך יזרוק מילה, או שתחליט לחפש את השם שלי בגוגל ואיכשהו, אחרי הרבה חיפושים- פתאום תגיע לפה.

בכול מקרה, אם אתה מגיע לפה, אז תנצל את ההזדמנות ותחזור כמה פוסטים אחורה... תדפדף שוב קדימה.. תראה כמה מבולבלת הייתי. כמה לא מגובשת על החלטות הייתי. כמה רוצה, מאוד רוצה, מאוד מאוד, אבל לא באמת יכולה...

התעוררתי לפני 20 דק' וכמובן ישר התחלתי לחשוב עליך. דווקא בשבועיים האלה שחוץ מלראות אותך ברחוב ולהתעלם כמו טיפשה, לא היה כלום בינינו, אני לא מפסיקה לחשוב עליך. כול לילה אני חולמת עליך. אני הולכת ברחוב ומחפשת אותך בעיניים. עוברת מתחת לדירה הקודמת ומתה מגעגועים. יש לי מישהו עכשיו. אם תדע מיזה אתה לא תאמין. טוב לי איתו.. הוא בסדר גמור, באמת. הוא נחמד והוא יפה והוא דואג והוא אוהב אותי. אבל זה לא אתה. אני איתו, עוצמת את העיניים שלי, ומדמיינת אותך. כוסאמק. איבדתי אותך לגמרי. כבר שבועיים שאתה אפילו לא מרים טלפון, שולח הודעה, שואל סתם ככה "מה קורה איתך תגידי?" ועל הדרך גם מוודא שאני לבד ועדיין שלך... אז אם באלך לדעת, אני לא לבד. אבל אני בהחלט שלך. אני מתה לדעת אם היה לך קשה לראות אותך מתעלמת וכביכול ממשיכה הלאה בלי למצמץ, או שזה אכל אותך מבפנים. או שבכלל, בגלל שאתה מכיר אותי כל כך טוב, ידעת שהכול הצגה אחת גדולה.. אמנם הצגה משכנעת וטובה, אבל הצגה, ושראיתי אותך, אז הלב שלי כמעט יצא מהמקום והדבר היחיד שרציתי לעשות היה לרוץ אליך, להיצמד אליך, לחבק אותך, לנשק אותך, לאהוב אותך.

תמיד הייתי בטוחה שלמרות כול הפערים המטורפים בינינו, חילוקי הדעות שכבר תפסו חלל גדול ולא הרפו אף פעם, ההבדלים, הגישות השונות.. לא יפרידו בינינו. עובדה שכול פעם חזרנו ועובדה שעד היום אני חושבת עליך. נראה לך שעוד נחזור אי פעם? הרי.. אתה בעצמך אמרת שלא משנה מה, תמיד ניפגש שוב, מתישהו, איפשהו, אבל עוד ניפגש. נמאס לי לחכות למתישהו הזה. אני רוצה אותך כאן ועכשיו. עם כול הקריזות שלך, עם כול הדפקות שלך, עם כול השטויות והדברים המפגרים שאתה עושה. אני רוצה אותך כאן, איתי, קרוב! מחייך אלי חיוך גדול ושולח מבט מלא עצמה, עצמה כל כך עצומה שלא משאירה מקום למילים (עצומות עד כמה שיהיו). באלי להיות קרובה אליך ולהתסכל לך בעיניים היפות שלך, מקרוב. ושוב, כמו פעם, לבחון כל קמט קטנטן, כל זיף, כל שערה שלא במקום..

אני יודעת שהדברים לא יחזרו לקדמותם. היה לנו בזמנו שילוב מוצלח ומנצח של טיימינג, מקום, חופש, תום ואהבה גדולה. תמימים אנחנו כבר לא.. ויודעים טוב מאוד שלסיפור הזה אין עתיד. החופש כבר מזמן נגמר והאהבה הגדולה קצת דעכה לה.. קצת נרגעה...

גם אני נרגעתי. נהייתי שפויה. בפרספקטיבה של זמן אני מצטערת על המון דברים שעשיתי ועל המון פעמים שלא לקחתי את הרגליים שלי והלכתי. אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגעת ושאני לא דואגת לך ושאני לא חושבת עליך כול הזמן.......... כל יום, כול שעה, כול שנייה.

זמן באמת מרפא געגוע?

זמן באמת עושה משהו?

אני מרגישה שבכול יום שעובר אני מתחרפנת יותר ויותר.

תתקשר כבר.