כמה שאני שונאת לעשות הכללות ולקבוע עובדות עוד בכלל שלא חוויתי שליש מחיי, אם יש משהו שאני מבינה מיום ליום יותר ויותר, זה שמעטים האנשים האמיתיים שאפגוש בחיי. וחבל... באמת שחבל. ושלא תחשבו שלפני זה הייתי ככ נאיבית ותמימה, פשוט ככל שעובר הזמן העובדה הזו מתחדדת.

אני לא מרחמת על עצמי אלא מרחמת על העולם כולו שמלא בצביעות וגועל נפש ובתכלס' כול אחד פה יותר אינטרנסט מהשני, ואין מה להגיד- כמעט כולם פה דואגים אך ורק לתחת שלהם. ואתם יודעים מה עצוב? שאחרי הכול גם אני כזו. אולי פחות מוקצן ואולי אפילו יותר, את זה רק אחרים יוכלו לקבוע. ואנא מיכם, חסכו לעצמכם תגובות נאצה כאלה ואחרות, אתם הרי לא באמת מצפים שאני אתייחס לבלושיט שאתם כותבים, נכון? יופי.

נקודת האור היחידה בכול העניין, היא שפעם ב-... יוצא לי לפגוש מישהו אמיתי ובשלב כלשהו גם הוא מאכזב. אז נקווה לפחות שאת מעט-האנשים-הטובים שרכשתי לעצמי בזמן האחרון-רחוק אני עוד אשמור להרבה זמן?:)

ואם כבר מדברים על אנשים טובים ואמיתיים שאין רבים כמותם, כבר שמעתם על ילדה אחת בשם יהב מורי שדואגת להעלות לי אינספור חיוכים?

ואגב, היא בערך הסיבה היחידה שחזרתי לכתוב... אלפי תודות. 

The Whore.

אני מותשת. אני כל כך עייפה מהכול. מהאירגונים, מהסידורים, מהלימודים שלא נגמרים, מהשטויות של כולם, מהשטויות שלי.

עברה עלי תקופה מוזרה בהחלט ומשום מה יצרתי בבלוג רושם כאילו אני בתקופת דיכאון ממושכת, ובכלל, שאני חתיכת ילדה הזויה ומפגרת. אז לא, צאו מיזה. אני בטוחה שמי שקרוב אלי לא שם לב לשינוי (כנראה שבאמת הפכתי להיות סגורה מהרגיל?).

למזלי אני יודעת לעבור על דברים בקלות, שזה עוד אחד מהדברים שלמדתי על עצמי בזמן האחרון...

אני מרגישה כאילו אני חייבת מין הסבר קטן על מה שהלך פה בפוסטים האחרונים, אבל מצד שני זה בלוג פתוח אז עדיף שלא. אני רק רוצה לציין שאני בסדר. לא התחרפנתי ואני לא מגזימה ולא כלום. קרו כול מיני דבירם שהשפיעו עלי לכמה שעות/ימים בצורה יוצאת דופן ואני בהחלט חושבת שזה מאחורי. או מקווה, ליתר דיוק.

וחוץ מיזה... אני בעיקר עייפה, כמו שאמרתי. אני מרגישה כאילו איזה יצור יושב לי בתוך המוח ומנקר בלי סוף. ומטבעי, אני מתעצבנת מכול שטות ומוציאה את זה בצדק-או-שלא על אנשים אחרים. ויודעים מה? בשנייה הראשונה זה באמת משחרר אבל אין ספק שזה עושה לי נזק בלתי הפיך. ולא, אני לא מדברת על איך שאחרים נפגעים מיזה או אנערף מה, אני מדברת על זה שאני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי. ואם אני עוד איכשהו שומרת את זה בפנים, אני מתפוצצת בבכי ובשבירת חפצים. וזה נורא, זה פשוט נורא. חודשים שלא בכיתי (זתומרת... בכזה שטף ובגלל כאלה סיבות). אז מה נסגר איתי לעזאזל? מצאתי לי זמן להיות רגישה, נו באמת...

בכול מקרה, אני באמת מקווה לעבור את הסיוט המתמשך הזה שכולל בתוכו כל כך הרבה דברים, ובסופו לקטוף את הפירות המתוקים ולהנות מכול רגע. לשם שינוי, אני באמת חושבת שזה מגיע לי.

ורק דבר אחד שחשוב לי להגיד... בטח רובכם חושבים שהערכה העצמית שלי בריצפה, אחרי הפוסט ההזוי הקודם. אז שתדעו, לגמרי לא. היא רק עולה. (נו נו תגובות נאצה יאללה לעבודה!!!1)

אחרי הסופשבוע האחרון אני רק מוכיחה לעצמי כול פעם מחדש כמה אני כ ן יכולה לעבור הכול, כמה הכול בזכותי ולא בזכות שום חברה שמעודדת או עוזרת. כן, אני עוד אהיה משהו, וזה הדבר היחיד שמחזיק אותי:)

The Whore.