להתפרע. להתבלגן. לעשות שטויות. לעשות מה שבא לי, איך שבא לי, עם מי שבא לי.

זה זמן לשבור מוסכמות, לשנות חוקים, לדרוך על סיסמאות... לשים פס על משמעת, כללים, דפוסי התנהגות. לנקות את עצמי ולהכניס רעלים טובים אחרים... לנשום אוויר מזוהם של מרכז ת"א ושנייה אחרי זה את הריח המלוח על שפת הים... לפתוח בקבוק בירה ולדחוף עוד סיגריה לפה. ואז עוד אחת. להגיד מה שאני רק רוצה... ללכת רק לאיפה ש-א-נ-י רוצה. לא להיות חייבת לך כלום, וגם לא לך. להיות חייבת אך ורק לעצמי. לא להיכנע, לא להישבר, לא להסכים על דברים כל כך מפגרים ושטחיים. להסכים עם מה שאני חושבת שנכון, עם מה שאני מאמינה בו. זה הזמן המושלם לחייך, ועל אחת כמה וכמה עוד כמה שבועות כשמורידים לי את הגשר... זה הזמן ללכת לים עם בגד ים קטן וחשוף בלי להתבייש באף טיפת שומן, למרות שהבטן הספיקה לטפוח והרגליים כבר לא כמו שהן היו... אז מה? זה הזמן המושלם, יותר מהכול, לאהוב. את הכול. לאהוב את מה שאני אוהבת לאהוב! ולשמוח... כי קיבלתי מתנה שאני יכולה לאהוב כל כך הרבה, כל כך שונה, כל כך נכון. זה הזמן לחיות!

שלא הכול מושלם. עזבו מושלם... מושלם אף פעם לא יהיה, וטוב שכך. אז נכון שלא הכול נהדר. שלא הכול טוב. שלא הכול מסתדר.

אז נכון שהשמש זורחת ברוב פאר והדרה כי חודש מאי הגיעה, ולפעמים אני רוצה שהיא תיבלע אי שם בתוך עננים שחורים. ונכון שגם קורה, שאני לא תמיד שמחה לנוכח כול הצבעים העזים שתוקפים פתאום אחרי האביב ולקראת הקיץ. נכון, שהבקרים כבר לא אותם בקרים, המגע שונה להפליא, הנשיקות גם הן ואפילו החיבוקים. נכון שהמחשבות עכשיו מקבלות אישור לחופש תנועה ועדיין מהססות וחוששות, בתקווה כמובן שגם העשייה תבוא בשלב מסויים... אז נכון. הכול נכון. אבל,

אני מעדיפה להשלים עם המצב, שבהחלט יכול לקסום לי, מאשר להתבייש בו. אני מעדיפה לבחור באיש עצמו. כמובן שעדיין יש חששות, לבטים אינסופיים ובעיקר המון המון פחדים, אבל מצד שני אני כן משתדלת לעוף עם הרצונות והחלומות, להתבלגן, להתפרע, לתפוס מרחק ותאוצה.

ולעשות מה שאני רוצה. וכמה, ואיך, והמון.

אני חייבת להגיד לך תודה שעשית לי סדר במחשבות ונתת לי להרגיש הכי חופשייה שהרגשתי מימיי

ומאוד מקווה שלא תלכי רחוק מדי... יש עוד כמה דברים שלא הספקתי לומר לך

כמו למשל,

שאני מאוד מאוד אוהבת אותך... מאוד