זה לא חדש שאנחנו מעולם לא הסתדרנו ולעולם גם לא נסתדר. אני חושבת שעם הזמן זה הפך להיות מעין הרגל שככה הולך הקשר שלנו. יכולות להיות החברות הטובות ביותר, לדבר על נושאים מסויימים ומגוונים ללא הפסק, ושנייה אחרי זה לצרוח אחת על השנייה בלי סוף. מדי פעם זה משפיע עליי, וזה עוד בלשון המעטה, כמובן. הרי איך אני לא אושפע מיזה? הדבר גובל בריבים אינסופיים שגוררים לעימותים בל יתוארו. אך בכול זאת, אני מצליחה לשמור על טיפת שפיות ולהתנחם בעובדה שבעוד מס' שניות/דקות/שעות ואפילו מחר או מחרותיים, אני אהיה בחברת אנשים שבאמת עושים טוב ואשכח מכול מה שהיה. ושכמובן, איך לא, בעוד X זמן את תירגעי ותחזרי לעצמך.
אבל הפעם... איך אני אסביר את זה? כול הרגעים שהיינו קרובות לא השתוו לזה. זה היה אלוהי, בלי שום הגזמה. ועדיין כעסתי עליך. ריחמתי וכעסתי. ריחמתי בעיקר, כי בלי כול המסכות שאת תמיד לובשת (ובדר"כ אני היחידה שלא קונה את השטויות האלה) את נראית רגישה, חשופה... אנושית הרבה יותר מכול אדם שיצא לי להכיר בחיי. וכעסתי כי... כי לא ידעתי כיצד להכיל בתוכי את כול הדבר האיום הזה. הנורא הזה. התנהגתי בטיפשות שנייה לאחר מיכן, אבל משום מה אני מתנחמת בעובדה שניתן לקרוא למה שקרה לי יותר "מנגנון הגנה" מאשר ילדותיות וחוסר אכפתיות. וזה לא שלא היה אכפת לי ממך... בדיוק ההפך. אכלתי את עצמי מבפנים, כאבתי את הכאב שלך. ושוב אחרי זה בא טרור, כמה צפוי. לצערי, אני רגילה לדברים האלה קצת-יותר-מדי. אז תצעקי, תתעצבני, תאשימי אותי בדברים הזויים... אז מה? זאת את. אני מכירה אותך יותר מאשר אני מכירה את עצמי. מכירה את כול הקריזות הבלתי צפויות ושלך ויודעת מה? אני כבר אפילו יודעת מימה את מתחרפנת. ותאמיני לי, זה לא כזה פשוט... אין מה לעשות, את אישה קפריזית. אבל מה שכן - עם הלב הכי ענק שיש.
מוזר שהרבה דברים את יודעת עלי ודווקא את הבלוג שלי שאני מנהלת כבר יותר משנתיים, עוד לא יצא לך לראות. זאת אומרת, אני פשוט מעדיפה לשמור את זה לעצמי. ועוד יותר מוזר שאני כותבת לך בידיעה ברורה שלא תקראי את זה לעולם. אבל יש בי צורך לכתוב לך אף על פי שאינך תדעי על כך, מעין דחף שכזה.
אז מה אם את בלתי נסבלת לפעמים? אני אוהבת אותך יותר מאשר אני אוהבת את עצמי, ואת היחידה שאני יכולה להעיד עליה בצורה כזו. אני שמחה שזכיתי לך, אין כמוך בעולם כולו. לרוב לטוב, ולא מעט פעמים גם לגבול הרע. אבל מה לעשות- את אחת ויחידה.
אני בטוחה שברגע שאני אסיים לכתוב יגיע ויכוח-חסר-טעם-טיפשי-הזוי-חדש (מזל שאת ישנה, הא?), אבל מה יש לעשות בנידון? התרגלתי לזה, גם את התרגלת.
אני מייחלת ליום בו נפסיק עם השטויות האלה, אבל בואי נאמר שהתפוח לא נפל הרחק מהעץ וגם אני ירשתי פתיל לא ארוך במיוחד...
נתגבר על זה ביחד, מה?.. אחרת מה הטעם בלסבול זו את זו 13 שנה?
לא יוצא לי הרבה פעמים לומר את זה ובאמת להתכוון, אבל... אני אוהבת אותך. וגאה שאת שלי. למרות הכול ובזכות הכול. אף אחד לא מושלם ואז מה אם אנחנו טיפה יוצאות מגדר הרגיל? מותר לנו.
אנחנו נעבור הכול ביחד, ואת יודעת בדיוק על מה אני מדברת. אנחנו נתגבר על הכול, כמו שרק אם ובת יודעות. כמו שרק אנחנו יודעות.
The Whore.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: