ארוחת החג נגמרה, ואנחנו עורכים שולחן קינוחים קטן בחצר שמקיף את הבית הישן של סבא וסבתא. אווירת החג מתחילה להשתלט אט אט על בני המשפחה. נראה שעשן הסיגריות נחלץ כולו בשבילנו ועוטף אותנו במעין ענן אפור. עם הזמן נוצרת שתיקה ופתאום אימא שואלת את סבא איך הוא מרגיש כשמתחילה שנה חדשה. סבא אפריים המקסים, המעופף והשקט, מתחיל לדבר... אחרי שמעולם לא שמעתי אותו הוציא מילה אחת על משפחתו ועל המלחמה. מספר סיפורים על אימא לבושה בלבן ביום הכיפורים ויודעת שזה הולך להיות הסוף. מספר על משפחת חייטים עם עסק משפחתי קטן ומספק שנספו תוך שניות. מספר על נאצים ארורים ועל מחנות עבודה, ועל חיילים רוסיים שעוד שנייה אחת היו יורים בו בלי לחשוב פעם אחת. מנסה לדמיין את הפנים של ההורים, ושוב... לא מצליח. וכואב, כואב המון. עם דמעות בעיניים ושפתיים רוטטות הוא ממשיך לספר. "כחוט השערה הייתי מהמוות, אם רק הייתי צעיר בשנה- שנתיים." אומר בגימגום שכל כך מאפיין אותו.

בדרכינו הביתה, מרחובות לכפ"ס, כשניסינו לסכם את ארוחת החג שעם כול הקושי- הצליחה בסופו של דבר, שאלתי את אימא בתמים, למה סבא התכוון כשאמר "כחוט השערה".

"מרחק של כלום. מרחק של כלום". היא אומרת בטון רציני וטעון.

"כמו שערה דקיקה?"

היא מהנהנת.

המשפחתיות שנוצרת בחגים היא השנואה עלי ביותר. כשאין משפחה זה יכול מאוד לכאוב. וכשמתארחים אצל סבא וסבתא, וסבתא כבר מזמן לא יכולה לבשל את המטעים הכה-כה-כה-אהובים עלי, זה עוד יותר כואב. וכשסבא מתפלל וקם ונעזר בהליכון, זה גם לא נחמד במיוחד. וכשסבתא לא מברכת אותי, ולא מאחלת לי, ולא נותנת לי... זה הכי נורא.

ועם כול הצער, יכולתי למצוא טיפת ... אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה. אולי טיפה של אור.

כחוט השערה הוא היה מהמוות... ובחיי, שעם כול המחשבות וסיבוכים אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה.

אני לא אוהבת חגים, ושונאת משפחתיות שהיא כל כך מיותרת, לטעמי.

ולמען האמת, התפללתי שראש השנה הזה יעבור יותר מהר ממהירות האור.

אבל היה משהו מאוד מיוחד בחג הזה, עם משפחה מצומצמת שחלקם כבר אינם וחלקם לא מתפקדים במיוחד. ואימא, ואבא, ואפילו אחי הקטן... עשו לי טוב. עם כול הריבים, וכול הקושי, וכול הצעקות שלא מפסיקות.

מה הייתי רוצה לאחל לכול בית ישראל?

אני מניחה שהייתי מאחלת לכולם בריאות ונחת. מהסובבים אותם ומהם עצמם.

חג שמח!

הפעם אני לא אפצח בברכות ואיחולם לשנה לקראת השנה החדשה, וגם לא בנקודות ציון במשך השנה, אלא פשוט אכתוב את לא מה שאני מייחלת לו, לשם שינוי- בשבילי. במשך השנה.

הייתי רוצה לאחל לעצמי הצלחה בכול מקצוע באשר הוא, בכול תחום ונושא שאסוק בו או אהיה כמהה לו במשך השנה. אבל, מאחר וההצלחה האמיתית היא מכוח יכולתי בלבד, אני מוותרת. ואולי, גם, כי הגעתי לשלב שאני פותחת ידיים ומקבלת בברכה גם את הכילשון, ומודעת לכך שזה הזמן לטעות, לשגות. כמו משחק מונופול, או דמקה, או אפילו סוליטר מעצבן שלא נגמר. וללמוד מהטעויות, להתקדם. לא בכול מובן, כמובן, אבל לאט לאט התחושה הזו מתחדדת אצלי, התחושה שאולי נדמה כמעט לכול אחד מאיתנו שאנחנו שלב אחד והופ- אנחנו גדולים. חיים את הדבר האמיתי. אין מקום לטעויות, אין מקום לשגיאות. נראה שאנחנו מספיק בשלים ובוגרים בכדי לקבל עלי כול החלטה ולמשש כול רצון.

לא, זה ממש לא ככה. וקשה לי להודות בזה כי המון פעמים אני בטוחה שיש ביכולתי לברור ולהחליט על נושאים קשים וגדולים מנשוא. אבל כשאני מסתכלת מסביב וחושבת לעומק, אני מגיעה למסקנה חד משמעית שיש לנו עוד הרבה שנים לפני "הדבר האמיתי". ברגעים אלו ממש, אנו חווים את ההתנסות, את הלמידה, (שאלו לא פחות חשובים) ולצד כול אלו גם את הטעויות, את הכשלונות- שמהווים מרכיבים עצומים במגדל האינסופי שלנו ברדכנו להצלחה.

כן, אני מייחלת להצלחה בכול מובן אפשרי! אם זה בלימודים הקשים ובלחץ שלא נגמר [...], אם זה בתיאטרון ובנסיעות הארוכות-קצרות לת"א, אם זה בנגינה, אם זה עם חברים ומשפחה, אם זה עם בנים, ואפילו אם זה עם עצמי בין עצמי. ומנגד, אני כבר מעכשיו מכינה אותי לכשלונות הרבים שירדפו אותי לאורך כול הדרך. לא רק השנה, אלא בחיים, כול החיים. מכשלונות במבחנים חשובים ועד כשלונות בחיי הפרטיים, וכן הלאה וכן הלאה... ואני חושבת, שצמיחה מהריסות וכשלונות- ו הצמיחה הכי חזקה והכי בריאה שיש...

אני מכירה במגרעות שלי, כועסת עליהן ומשלימה איתן. לא מתכחשת אליהן, לא מנסה לתרץ אותן. לא מלגלגת עליהן, לא מרחיקה אותן ממני. אני מכבדת את כולן, אחת אחת. ישמע מוזר, לבטח, אבל אני מרגישה ככה, בדיוק ככה, מושלמת. אחרי שהודיתי בהן וריסנתי אותן, כמובן. פשוט מושלמת. כשלצד כול המגרעות הללו שוכנות להן תכונות נפלאות ומטרות מיוחדת (שרובן אף בעלות מימוש!) אני מרגישה נהדר. מרגישה אנושית, בעיקר. מרגישה בת אדם, לכול דבר. ואולי לא הכי טובה, וישרה, וכנה... ואחת שבקלות תוכל לזכות בתואר "החברה האידיאלית" או שמא גאווה למשפחה... עדיין, טוב לי עם עצמי. ומספיק לי כבר שאני משלימה עם עצמי ומודעת לכול הקקי ששקוע בפנים. הפסקתי לעבוד את זה, על הדברים השליליים שאף פעם לא נגמרים. אני רק מרסנת אותם, מקטינה אותם. שלא יצאו, יותר מדי החוצה... שישכנו בשלום לצד הדברים הטובים, הנכונים, המלומדים... אט-אט גם הם יהפכו להיות כאלה.

אני מקווה לקרוא את הפוסט הזה בעוד X זמן ולדעת שבאמת עניתי על הדרישות שמצוינות ולא מצוינות פה.

אתם לא חייבים לקרוא, זה באמת פוסט בשבילי.

שתהיה לכם שנה נפלאה, נפלאה, נפלאה.

תראו שחשבון נפש והכרה בטעויות יכולים להוביל למקומות מקסימים.

בהצלחה =]