|
  כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 9/2011
בדיוק לפני שנה
כשבכיתי בכי תמרורים, האהוב שלי שתק ואז זרק לעברי: "מה את בוכה, הוא כבר מת".
חנקתי בכי ורצתי הביתה.
רציתי לומר לו: אני בוכה, כי הוא הלך. אני בוכה כי הוא לא ישוב וזה שובר לי את הלב. אני בוכה על הדמעות שלא יצאו עוד, על הבכי המזוייף שיזלוג מעיניי בעוד כמה שנים. אני בוכה על הבכי שיכולתי לבכות, לולא הייתי יותר קרובה אליו, ובוכה על זה שלא הצלחתי להתקרב עד עכשיו יותר. אני בוכה על זה שלא יהיו עוד הזדמנויות ובוכה על הקרובים שלו שהלכו, שסיימו את חייהם שלהם בבכי והשאירו אותו לבד. אני בוכה כי בטח בעוד שנה, או שנתיים, הזכרונות ממנו לא יהיו דיי חזקים כדי לצמרר ולהכאיב, ואני בוכה כי עכשיו הם עוד עדיין טריים וחזקים ומטלטלים אותי. אני בוכה כי האהוב שלי לא מבין אותי וכי הוא שותק, אני בוכה כי הוא הבנאדם הכי קרוב אלי ואין לו שמץ של מושג איך באמת להתקרב, ולי אין טיפת רצון להיות באמת באמת קרובה. אני בוכה כי הכול אוזל לי, והמשפחה הקטנה שלי- קטנה עוד יותר. אני בוכה כי לא הספקתי לדעת הכול, ולא השלמתי את הפערים, ואני בוכה כי אני יודעת שבקיץ הבא, שאני אהיה באוושויץ, לא יהיה לי למי לספר, וכשלא אבין, ואשבר- לא יהיה לי את מי לשאול..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
