אני פשוט יושבת מול המסך ומתכננת מה לכתוב, אבל כל המחשבות פשוט באות ונעלמות, ומגיעות מחשבות אחרות שמטרידות אותי.
באמת, אני מצטערת אם אני אפגע כאן במישהי, זה הדבר האחרון שאני רוצה, לריב עם עוד מישהו, אבל אני פשוט לא יכולה יותר
את לא קולטת כמה פגעת.
את לא קולטת כמה אכזבת.
את לא קולטת כמה העצבת.
הכל בא בבום, בבום אחד פתאומי, שלא תארתי לעצמי שאת תגרמי לו.
אני עדיין בשוק מאותו ערב.
אני יושבת כאן מול המחשב והדמעות ממהרות כל כך לבוא
ואני חושבת שאני יודעת למה הן ממהרות, בעצם לא חושבת, יודעת.
אני אפילו לא יודעת מה כבר לכתוב, כל המחשבות מתרוצצות בראש שלי בלי הפסקה, מאותו ערב.
אני יושבת כאן, מרטיבה לעצמי כמעט את כל הבגדים ועדיין לא יודעת מה לכתוב, אחרי כל מה שעבר.
את שמה לב איך את מתייחסת אליי מאז? זאת אומרת, לא מתייחסת אליי מאז.
מחשב? לא, אני חושבת שזה לא המקום להגיד בו סליחה.
אם את כל כך רוצה להמשיך את החברות הזאת, למה את אפילו לא מעיזה לבוא אליי ולהגיד לי פנים אל פנים?
במחשב, הכל כתיבה, הכל מילים שיכולות סתם ככה לבוא אחרי שעה שאני מחכה לתשובה ממך.
גם הטון, הסגנון דיבור והבעת הפנים לא מובנת במחשב. בכלל לא.
אני גם לא חושבת שאת יודעת בכלל על מה את אומרת סליחה, את לא ביררת איתי כלום. אני לא צריכה לרדוף אחריך כדי שנשלים אם את זאת שפגעת בי.
וכמובן, אני לא אומרת שאת צריכה לרדוף אחרי או משהו כזה, אבל גם סליחה מגיע לי לשמוע מאדם שפגע כל כך חזק, כל כך כואב.
החברות הזאת הייתה כל כך חשובה לי וכל כך כייפית, למה זה היה טוב?
אני גם מבינה שבשבילך זה לא היה ככה.
אני רואה אותך בביצפר צוחקת, רצה, פשוט נראית מאושרת ובמחשב את פתאום ככה בדיכאון. אני פשוט לא מבינה.
הינה, אפילו המקלדת כבר התרטבה. עכשיו את מאושרת?
אני שוב קוראת את בבלוג שלך ורואה כמה את כותבת שאת פגועה ועצובה, אבל מה לגביי? את כנראה לא מבינה כמה אני פגועה ועצובה כרגע, ואני דיי חושבת שכבר לא איכפת לך.
אני פשוט לא מצליחה לתאר מה אני עכשיו.
אני מרגישה כמו שפוטה שמתחננת שתשלימי איתה אבל לא.
אני לא הייתי שפוטה, ולא אהיה.
אם לך לא כל כך איכפת מהחברות שלנו, אני דיי לא בטוחה מה אני מרגישה לגבייה.
וכן, אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר, וכן, לא באתי למסיבה שאירגנת.
כי אני פשוט לא מסוגלת.
אני הכי שבעולם שמנסה להיות שמחה, אבל אני פשוט שמה לב שלא מצליח לי. כל פעם שאני מחייכת נעלם החיוך וחוזרת ההרגשה הרע הזאת שתוקפת אותי הרבה בזמן האחרון.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה ורציתי לכתוב, אבל כבר אין לי כוח לזה.
לפחות הבנתי משהו אחד, זה לא יהיה כמו שזה היה פעם.
[אני חורשת על המשפט הזה כדי שסוף סוף תקלטי, אבל עכשיו אני מבינה שאת לא רוצה לקלוט.]
ומכל שאר הבנות, אני באמת שאוהבת אותכן נורא ותודה על הכל אבל בבקשה, אל תתערבו בזה, זה גורם לכן גם להסתכסך ואני ממש לא רוצה שתיכנסו לכל הסיפור הזה.
אני פשוט שבורה מבפנים, אף אחד לא יכול להבין ואני גם לא חושבת שלעזור,
זאת הייתה מכה קשה, וחבל.
ויש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד, אבל כמובן, שלא לבלוג.. אני פשוט אשמור אותם לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
