אני פשוט מרגישה כיאלו אני רודפת אחרי אנשים.
אם לא הייתי רודפת אחריהם אני חושבת שבכלל לא היה לי עם מי להיות בהפסקות, יציאות.. ובכל מקום אחר.
פשוט יש מצבים מסויימים שאני עומדת בלי לדעת מה לעשות עם עצמי.
כל אחד עסוק במשהו אחר, וזה בסדר, כי אני לא באמת רוצה תשומת לב רבה.
אבל פשוט ההרגשה הזאת מציקה לי. מאוד.
אני פשוט מקנאה, מקנאה בכל אלה שאם הן ישארו לבד אז יהיה בטוח אחד יגיע בשביל לדבר, או לא יודעת מה
כלכך קשה לתאר כמה זה מפריע לי שאני צריכה לרדוף אחרי אנשים בשביל להיות איתם.
זה לא באשמתכם, ויכול להיות שלא שמתם לב אבל פשוט כשאני נדבקת אל ילדה אני נדבקת אליה חזק עד שכבר לא נעים לי ואני עוברת ילדה, וחוזר חלילה.
זה כלכך מעצבן ומעיק, ולא, הפוסט הזה הוא לא נועד בשביל שמחר תבואו אליי ותרחמו עליי. ממש לא. הפוסט הזה נועד בשביל להוציא החוצה את כל השיט הזה שאני תקועה איתו כבר 13 וחצי שנים לפחות.
אתם פשוט לא הכרתן אותי לפני, פשוט לא.
לא ידעתן שלפני שלושה שנים הייתי הילדה הכי חנונית וביישנית בשכבה.
ואני יודעת שאם זה העבר, כדאי שאני אשים אותו מאחור ואסתכל על ההווה והעתיד, אבל זה כלכך קשה לי ואני מרגישה שכל הזמן העבר חוזר על עצמו ואני פשוט מנסה שזה ישתנה, בלי הצלחה.
אתן לא מכירות אותי מאחורי המסכה הזאתי, כן, יכול להיות שאתן מכירות אותי תחת מסכות אחרות שהחלטתי לשתף אותכן. אבל לא תחת זו.
יכול להיות שרק אחת מכירה אותי מאחורי המסיכה הזאתי, אבל רק את חלקה הקטן.
כלכך קשה לי, למרות שלא הראתי את זה, זה כל הזמן הפריע לי וכן, גם מפריע.
ועכשיו, במיוחד עכשיו זאת התקופה הקשה שלי..
פעם לא באתי לביצפר בגלל דברים כאלה, כי ידעתי שלא יהיה לי בכלל עם מי להסתובב בהפסקה, אבל זה היה בעבר ועכשיו אני לא אעשה את זה.
אבל בזמנים כאלה אני מפחדת, ורוצה להתחפר מתחת לשמיכה ולהישאר שם.
אני יודעת שעכשיו אתם לא מבינים מאיפה הבאתי את זה, אבל פשוט ככה תמיד הרגשתי.
זה כל כך קשה לי לכתוב את הדברים האלה עכשיו, ומאוד קשה לי לפרסם.. אבל אני פשוט רוצה שתדעו. ולא, לא בשביל שתרחמו עליי, אלא בשביל עצמי.
בשביל להוציא סוף סוף את כל השיט הזה החוצה.
ושוב, כל כך רציתי לכתוב פה דברים, והרבה, אבל הכל עובר בראש ולא רוצה לעצור. כל המחשבות רצות ואני לא מרוכזת. אז זהו לבנתיים.
*כנראה פוסט זה יימחק מהיותי טיפשה מידי, אבל נראה.*
עידכון 22:35
וחשבתי שאף אחת לא מבינה אותי,
אז חשבתי.