חוץ מהמירמור הזה אז "ביליתי" את יום חמישי ביום שכולו אוטובוס, במשהו שכונה "יום בעקבות לוחמים" חוץ מאוטובוס לא היה כלום. הדבר הטוב היחידי שיצא מכל זה זאת התמונה המהממת הזאת שלי:

תודה לשני על הביצוע ולפרקוד האדום שהיה שם.

בעקבות אני אשכרה שוקלת לאהוב את עצמי, אבל רק שוקלת אל תיבהלו.

וכמובן הדברים הרגילים; חרא בריאות, כולם שונאים אותי (בואו נבכה יחדיו), עמוס לי, ולחוץ לי, ואני כלבה אנוכית. בקיצור אין חדש.

וכמובן שהגיעו מים עד נפש ואגד עוד ישמעו ממני. קו 95 פשוט נמאס עליי, חבל שזה הקו היחיד שמגיע לבית ספר. מעכשיו ישלח מכתב תלונה על כל בעיה שיש לי עם הקו, ויש הרבה. אולי ימאס להם והם יטפלו בחרא אוטובוס הזה. למרות שזאת השנה האחרונה וזה, אבל למען חניכי הקטנים בכיתה ז' שרק התחילו לסבול.

בזמן האחרון תוקפים אותי סיוטים על גיל 18, זה מפחיד. אני צורחת בחלום ברגע שמספרים לי שאני בת 18, וזה חוזר על עצמו. אני לא רוצה להזדקן....

חפרתי.

היו שלום....