לא ידעתי שתברח, לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך

בשבוע האחרון, בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי בראש שלי קלידים וליווי לשיר כזה או אחר.

ופחד.

כל היום עבר עליי בלחץ לא נורמלי. המון מיני-דרמות קטנות בחיים שלי שהתקבצו, לדאבוני, דווקא לקראת ההופעה.

וההופעה עצמה, שישבה עליי והקשתה על הנשימה (כאילו שאפשר בכלל לנשום בשמלה הזו).

והתחושה המטופשת שבעצם שירן מתחרטת על כך שהיא נתנה לי כל כך הרבה אחריות, כל כך הרבה נאמברים.

והזיכרון שלי מתחושת הבעתה בההופעה הקודמת, שגרמה לאצבעות שלי להחליק על הפסנתר בצורה משונה - כאילו אני מנגנת את התווים הנכונים, אבל במקום הלא נכון והכל נשמע רע. ומה אני אעשה אם זה יקרה גם הפעם.

אבל מרגע ששירן עלתה לבמה להזמין את המופיעה הראשונה, שמתי הכל בצד. I'm on a mission here.

Half Jack

זה השיר שהכי חששתי ממנו מבחינת נגינה. התאמנו רק פעם אחת, זכרתי אותו הכי פחות טוב והייתה לי תחושה רעה לגבי כל העניין הזה.

ובאמת, שליש דרך אל תוך השיר הזמרת מתבלבלת במילים and throws me off completely. אני לא זוכרת איפה אני, איפה היא ומה אמור לעזאזל לבוא עכשיו.

אז עצרתי. ואמרתי - כוסאמק, בואי נתחיל שוב מאיפה שטעינו (בדיוק כמו ששירן אמרה לי לעשות בשיחת העידוד לפני). כולם מחאו כפיים והמשכנו והיה בסדר.

בהמשך השיר היו עוד לא מעט פשלות של חוסר-סנכרון, אבל הצלחתי פאקינג לעקוב אחריה למרות הכל.

בסוף השיר כשצעקתי כמו הד "See! Jack! Run! Jack" הרגשתי את האנרגיות מתחילות לזרום בגופי והרגשתי כמעט בנוח על הבמה. קצת כמו תרגיל הצעקות של אדוה, במשחק.

אני זוכרת את האקורד האחרון, את הDm הגבוה כמו בעיבוד המקורי, והרגשתי כזו תחושה של achievement when I hit it - אוקיי, אני יכולה לעשות את זה. אני תוהה אם ראו את זה על הפנים שלי.

Mandy Goes to Med School

לא פיקששתי את הסולו! כל כך פחדתי ממנו, התאמנתי עליו ימים ולילות - 8 תיבות לא מסובכות מידי, אבל קשות בשביל גודל הידיים שלי, שנשמעות ממש טוב when I hit וממש רע when I don't. בסוף הסולו אדוה מחאה לי כפיים מהקהל (והפסיקה מיד, כי היא הייתה היחידה) ומבטינו הצטלבו. היא שמעה אותי עובדת על זה מי יודע כמה פעמים ומעלה את חששותיי בנוגע לזה מי יודע כמה פעמים, והנה רגע האמת וצלחתי אותו!

לקראת סוף השיר, בשורה "my partner Brian would love to take care of you", שרון התייחסה אליי בידיה והרגשתי לרגע את כל העיניים עליי. ושיחקתי עם זה, החזרתי לה תודה בעיניים, המשכתי לנגן. בחיים לא חשבתי שאוכל לנגן ככה, כמו חיקוי של איזו כוכבת רוק. זה מצחיק, אבל זה גם מחשמל.

Oasis

הכאב אולי הכי גדול שלי מהערב - המיקרופון שלי לא היה פתוח, אז הקולות התפקששו לגמרי.

לא שמעתי את עצמי בכלל בבית השני (אולי כי המיקרופון לא היה פתוח?), ויש לי תחושה שזייפתי נורא - אז אולי בשביל זה עדיף היה ככה. אבל הבית הווקאלי היה כל כך מגניב עם הקולות, והוא התפספס! :(

אבל טליה הייתה נהדרת, וכולם נראה לי עשו חיים. בסוף עשיתי את המבט-מליסה-מהוני שטליה התעקשה כל החזרות שאעשה, ובסוף היא צחקה עליי וחיבקה אותי (או נתנה לי כיף? או החזיקה לי את היד? אני כבר לא זוכרת).

כולם ירדו מהבמה ואז נשארתי רק אני.

I Google You

זה היה הרגע שלי להערב. הרגע המלחיץ שתודה לאל שהיו לי שמונים מיליון דברים אחרים להתרכז בהם בהכנות, כי אם הייתי חושבת רק על זה שוב ושוב הייתי מגיעה משותקת מפחד.

כשביצעתי את זה בפני שירן שבוע קודם לכן, היא ביקשה ממני לנסות לשנות קצת את סגנון האקורדים-שחוזרים-על-עצמם. בשנייה הזו נלחצתי, כי ידעתי שקשה לי לצאת מההרגלים שלי - בעיקר אם זה השיר שאני בעצמי מבצעת ולא כל הריכוז שלי נמצא אך ורק בידיים. התאמנתי על פירוקים שונים, על גיוון - אבל גם ידעתי שאם ברגע האמת ארגיש שאני לא יכולה לעשות שום דבר מזה ואני צריכה לחזור לpattern המוכר שלי - אז פאק איט, זה מה שאני עושה.

לכן משהו מהאובססיביות שלי כמו דלף החוצה דרך אצבעותיי וגופי התרוקן לרגע מלחץ. דווקא בשנייה הזו, דווקא כשכל העיניים עליי. אמרתי שזה השיר היחידי שאני מבצעת ואני מתרגשת, ושוב כולם מחאו כפיים.

התחלתי עם הG7 הראשון ההוא, ותוך כדי אני שומעת את אדוה אצה רצה לבמה עם כדור הדיסקו, כי כמובן ששכחתי להזמין אותה. בערך כשהתחלתי את ה"I google you" הראשון שלי היא התייצבה לידי עם הזכוכיות המנצנצות. (אח"כ ראיתי תמונה של שתינו בפלאפון של ג'ן, והיא נראית כל כך מלכותית עם השמלה והכפפה האלגנטית שלה וכדור הדיסקו, ואני נראית כל כך פייתית ופרועה עם השמלה שלי. וביחד אנחנו משפחה.)

אני לא זוכרת עוד הרבה מהשיר. אני זוכרת שאת התו האחרון זייפתי ברמות מטורפות והגלשתי למקום הנכון - מה שהשאיר טעם רע באוזניי. אבל כשירדתי מהבמה קיבלתי המון מחמאות, וליטל אמרה לי שממש ריגשתי אותה, אז אני מנסה לא להתרכז בתו האחרון ההוא.

Gravity

אחרי הדרמות מהערב הקודם, עלינו שתינו לבמה והתחלתי לנגן. באמצע השיר, מתי שאני ושרון היינו אמורות להתחיל לצעוק, דווקא שם ניצן התבלבלה והתחילה לשיר. בהתחלה זרמתי איתה, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לאן לקחת את זה וחייבים לחזור קצת אחורה כי על הצעקות לא מוותרים. אז עצרתי שוב ואמרתי - "אופסי. עוד הפעם!" וחזרתי לסולו פסנתר רגע לפני הצעקות.

ואז אני ושרון... אוי, כמה כיף. בחזרות התענגתי על כל רגע של הבית הזה, על כל רגע של אנרגיות שזה הוציא ממני, ועכשיו התענגתי על האפשרות לתת לאחרים לפגוש את הצד הזה שבי.

אח"כ, כשירדתי מהבמה, התמוטטתי בשולחן שלנו. אמרתי לג'ן שהצעקות האלה משחררות אותי כל כך, הן תרפויטיות כל כך, ואדוה אמרה לי שזה כאילו עשן יוצא ממני. ואני חושבת - באמת? הצלחתי סוף כל סוף, בפעם הראשונה אחרי כמעט עשור של הופעות, להוציא את גאיה האמיתית על הבמה? את הגאיה-של-ההרצאות? הגאיה שאני אוהבת? בלי לשמור בתוכי את הכל עצור בפחד?

באמת, בתמונות מההופעה הקודמת השפתיים שלי כל כך קפוצות כשאני מנגנת, ומעניין אותי מה התמונות מאתמול יעלו.

כשהלכתי לשירותים, בהפסקה הארוכה-מספיק היחידה שהייתה לי, מישהי שישבה בכניסה (אחת מהעובדות? לא הייתי בטוחה) אמרה לי שאני אדירה ולא נותנים לי מספיק קרדיט, ואח"כ בכל פעם שעברתי שם היא אמרה "הנה הפסנתרנית!". אני? פסנתרנית? זה מצחיק, כל זה. אבל גם מגניב.

The Jeep Song

הפעם וידאתי שהמיקרופון פתוח לפני שהתחלתי לנגן. זו הייתה הנחמה היחידה שלי אחרי Oasis - עדיין תזכו לשמוע אותנו שרות בשלושה קולות, אז בסדר.

בכלל, כל הקולות האלה הלחיצו אותי נורא בהתחלה, לפני שעשינו עליהם חזרות. כי אני ידועה בזייפנות שלי כששרים בקולות (יום אחד, יום אחד אלמד לעשות את זה טוב יותר!), והנוכחות של שירן עוד יותר מלחיצה אותי ("כי היא יודעת מה היא עושה והיא עוד יותר שומעת כשאני מזייפת"). אבל שירן דווקא עודדה אותי כשזייפתי לחזור על זה שוב ושוב ובסוף זה יעבוד. וכך אכן היה, וזה כל כך השתלם על הבמה.

התבלבלתי פה ושם, אבל שום דבר רציני, שום פאשלה משמעותית. וזייפתי קצת, אבל גם שום דבר רציני, שום פאשלה משמעותית. וטליה הייתה מדהימה, כהרגלה (אני עדיין זוכרת את הארס בקולה במשפט "That all of Boston drives the same black fucking truck").

בסוף, לקראת הגליץ' שסוגר את השיר, מבטי הצטלב עם שירן בתחושת - זהו, הצלחנו. הצלחנו, הצלחנו, הצלחנו!

המנון היוקולילי

האמת שתוכדי הרגשתי שהקהל ממש ממש לא איתנו, וזה ביאס אותי. הרגשתי שרק אנחנו מתלהבות מהתרגום ההו-כה-מגניב שלנו, וכולם קצת מזועזעים מהעברות לשמוליק קראוס ויגאל עמיר. אבל בסוף, כשירדנו מהבמה (ואני צעקתי לאדוה - "אומייגאד, עשיתי את זה!"), המון אנשים באו לשאול מי תרגם ואמרו שהיה גאוני והם עומדים לתלות את המילים על המקרר / למסגר אותן / לשמור אותן לנצח. אז זה בכל זאת היה שווה את זה.