כאן וכאן וכאן

רק כשיצאנו משער בית החולים עם התינוקת החדשה בסל-קל במושב האחורי, הבנתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. ברמזור הראשון, כשאותתי לפניה שמאלה, עוד חלפה בי מחשבה זדונית לזנק איך שמתחלף האור לירוק ולהספיק לחתוך לנתיב השמאלי לפני הרכב שעמד לשמאלי. תפסתי את עצמי מיד והעמדתי את עצמי במקום, נזוּף ואכוּל רגשות אשמה, מה שלא מנע ממני להרגיש קצת פראייר בעודנו משתרכים מאחורי משאית איטית במיוחד בנתיב הימני. "תתרכז בדברים החשובים", אמרתי לעצמי, "הבת שלך באוטו, והחיים שלה יותר חשובים משלוש דקות נוספות על הכביש". זה עזר מאד, עד שעלינו על כביש 4. לפני מצלמת המהירות הראשונה מצאתי את עצמי בולם באופן לא אלגנטי, ותפסתי שאצטרך לעבוד על עצמי הרבה לפני שהזהירות תבוא לי באופן טבעי. שמרתי על עצמי בפוקוס לאורך הנסיעה והצלחתי לא לזגזג בין נתיבים או להאיץ ל-120, אבל פתאום הגיע משומקום נהג שלא ידע על קיומה של התינוקת וחתך אותנו באסרטיביות שלא היתה מביישת את מיכאל שומכר (או למען האמת... אותי, עד לפני כמה שעות). בלי להתבלבל הנחתי יד כבדה במרכז ההגה וצפרתי צפירה ארוכה ועצבנית. פתאום הצפירה הזו, שאני רגיל להשמיע על בסיס יומי, נשמעה לי צורמת ומרגיזה. עד שהגענו הביתה הספקתי לראות שני נהגים עוברים בצהוב כהה - פטנט שרשום על שמי - ואחד באדום מלא (מודה, גם זה קרה פעם); עשרה נהגים לפחות עברו נתיבים בלי לאותת או בעקיפה מימין (יש חוק כזה?); לפחות עשרים מכוניות חתכו ברמזור, כמו שכולם עושים... בקיצור, עולם כמנהגו נוהג. עכשיו תורי להיות זה שנוסע לאט בנתיב הימני והאחרים מצפצפים לו, ועליו. לא שמפריע לי, בכלל לא... אבל חכו שאהיה באוטו בלי התינוקת. ניפגש בסיבוב...