כאן וכאן וכאן

לא באמת התכוונתי, חיפשתי איזה פוסט ישן שלי כדי להיזכר בפרט טריוויה שולי, ופתאום מצאתי טוקבקים טריים (אם פברואר 2008 נחשב טרי - הכל יחסי, כמובן) והבנתי שלבלוג שלי יש חיים משל עצמו, סורט-אוב. והאמת, קרה איזה דבר או שניים ששווים עדכון, וגם כתובת האי-מייל שלי השתנתה כבר פעמיים לפחות, אז כדאי לעדכן למקרה שמישהו עדיין מתכוון לטקבק. מפה לשם יוצא מזה פוסט. בקטנה, אבל קאמבקים אמיתיים הם כאלה שלא מצהירים על עצמם שהם באים. נניח לזה כרגע.

אז מה חדש באוף-ליין? עוד תינוק, בן שלושה שבועות כמעט, וקטנטונת שמתקרבת כבר לגיל שנתיים ועדיין לא ממש terrible, ועבודה חדשה (אם פברואר 2008 נחשב חדש - הכל יחסי, כמובן), והרבה ריקנות ואובדן דרך במישור האישי... יש חומר לכמה פוסטים, אין בכלל ספק.

אבל בינתיים, בלי התחייבות והבטחות, מיני-פוסט בעיקר עבור עצמי, להסיר חלודה, להזכיר לעצמי איך זה מרגיש ללחוץ על "שמור", להוסיף סמיילי לקטע בפעם הראשונה מזה שנה וחצי, ולחזור לעשות את עצמי עובד. גם ככה את הדברים החשובים כותבים בלילה.

קטנטונת חוגגת היום את יום הולדתה הראשון - חודש בדיוק מאז נכנסה בסערה לחיי והפכה אותם על פיהם (ובדרך הפכה את הבלוג הזה לשממה, אבל דווקא בעניין הזה אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי).

לכבוד הפוסט החגיגי הרצ"ב ניסיתי להיזכר איך, לעזאזל, נראו החיים שלי לפני הגעתה של קטנטונת, ולא ממש הצלחתי. חודש אחד, שלושים ימים (ושלושים לילות) של אבהות, וחיי הקודמים נמחקו לבלי זכר.

נתחיל מהמימד הטריוויאלי - שעות שינה. בעוד שבחיי הקודמים, נטולי התינוקת, ישנתי שש שעות ברצף ובלי הפרעות, הרי שעכשיו אני ישן בערך שעה יותר. נכון שהשינה נקטעת מדי פעם בקולות בכי, אבל כשאני פוקח חצי עין יש שתי אפשרויות: או שאשתי עדיין לא התעוררה, מה שאומר שהבכי לא משמעותי עדיין, או שהיא הקדימה אותי (טוב, העריסה בצד שלה) ומכאן שהעניין מטופל; בין אם כך ובין אחרת, אני חוזר לישון בשקט.

הלאה. שעות עבודה. ובכן, גבירותי ורבותי, מ-ה-פ-ך. לפני קטנטונת הייתי נוסע מוקדם וחוזר מאוחר, עמוס רגשות אשמה למכביר על שהשארתי עניינים פתוחים למחר, ואילו עכשיו אני נוסע מאוחר וחוזר מוקדם, אכול רגשות אשמה על שסיימתי בשעתיים מה שפעם היה לוקח שמונה. רק לחשוב על כמות השעות המיותרות שביליתי במשרד לפני שהיא הגיעה!

תזונה. כפי שדיווחתי בחדווה באחד הפוסטים האחרונים לפני הספירה, השילוב האולטימטיבי של פעילות גופנית ותזונה מבוקרת החזירו את משקלי למוטב. לפני הלידה חששתי שאפסיק לגמרי לרוץ ולהתאמן ואחזור לאכול כמו בימי השיא. ניחשתם נכון: הפסקתי לחלוטין לאכול וחזרתי להתאמן ולרוץ כמו בימי השיא. ככה זה כשסדר היום שלך נקבע על ידי תינוקת זעירה - אתה רץ להחליף חיתול, ובאורח פלא זה מוציא לך את החשק לאכול. אני מבטיח להמשיך ולעדכן בנושא אם לא איעלם לחלוטין עד הפוסט הבא. בקצב בו אני כותב לאחרונה, לא ברור מה יקרה קודם.

טוב, הילדה בוכה ואמא עדיין בלימודים (כן, היא חזרה לשיגרה מוקדם מהמתוכנן) - אני רץ להחליף חיתול.

רק כשיצאנו משער בית החולים עם התינוקת החדשה בסל-קל במושב האחורי, הבנתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. ברמזור הראשון, כשאותתי לפניה שמאלה, עוד חלפה בי מחשבה זדונית לזנק איך שמתחלף האור לירוק ולהספיק לחתוך לנתיב השמאלי לפני הרכב שעמד לשמאלי. תפסתי את עצמי מיד והעמדתי את עצמי במקום, נזוּף ואכוּל רגשות אשמה, מה שלא מנע ממני להרגיש קצת פראייר בעודנו משתרכים מאחורי משאית איטית במיוחד בנתיב הימני. "תתרכז בדברים החשובים", אמרתי לעצמי, "הבת שלך באוטו, והחיים שלה יותר חשובים משלוש דקות נוספות על הכביש". זה עזר מאד, עד שעלינו על כביש 4. לפני מצלמת המהירות הראשונה מצאתי את עצמי בולם באופן לא אלגנטי, ותפסתי שאצטרך לעבוד על עצמי הרבה לפני שהזהירות תבוא לי באופן טבעי. שמרתי על עצמי בפוקוס לאורך הנסיעה והצלחתי לא לזגזג בין נתיבים או להאיץ ל-120, אבל פתאום הגיע משומקום נהג שלא ידע על קיומה של התינוקת וחתך אותנו באסרטיביות שלא היתה מביישת את מיכאל שומכר (או למען האמת... אותי, עד לפני כמה שעות). בלי להתבלבל הנחתי יד כבדה במרכז ההגה וצפרתי צפירה ארוכה ועצבנית. פתאום הצפירה הזו, שאני רגיל להשמיע על בסיס יומי, נשמעה לי צורמת ומרגיזה. עד שהגענו הביתה הספקתי לראות שני נהגים עוברים בצהוב כהה - פטנט שרשום על שמי - ואחד באדום מלא (מודה, גם זה קרה פעם); עשרה נהגים לפחות עברו נתיבים בלי לאותת או בעקיפה מימין (יש חוק כזה?); לפחות עשרים מכוניות חתכו ברמזור, כמו שכולם עושים... בקיצור, עולם כמנהגו נוהג. עכשיו תורי להיות זה שנוסע לאט בנתיב הימני והאחרים מצפצפים לו, ועליו. לא שמפריע לי, בכלל לא... אבל חכו שאהיה באוטו בלי התינוקת. ניפגש בסיבוב...