עוד מכיתה מיימי
היסודי היה אפשר לראות שאני ווירדו, בכיתה ב' עוד הייתי מהמגניבות, לא שזה כזה
מגניב כי בכיתה ב' לאף אחד לא באמת אכפת. הייתה לי חברה הכי טובה, קראו לה לי.
תמיד היינו לי וליהי והיינו הולכות לכל מקום ביחד. ואז היא עזבה לאמריקה ואחרי כן
עברה לגור בתל אביב. זה קרה לי בפעם השניה, הראשונה הייתה בגן. חברה הכי טובה עברה
לגרמניה, ומאז עד לפני כמה חודשים לא היינו בקשר.נפלאות הפייסבוק.
אניוואי, מכיתה
ג' אני ובסט היינו חברות הכי טובות, היא תמיד הייתה שם, גם בגן וגם ביסודי אבל רק
בכיתה ג' התחלנו ממש להיות בקשר. אני הייתי מהדחויות והיא מהמקובלות, עד כיתה ו'
היינו עושות הכל ביחד ואני הייתי מתעצבנת שהיא מצליחה בהכל ואני נשארת מאחור. בסוף
כיתה ה' היא עברה לתל אביב. עד כיתה ה' היו לי חיים יפים כי בכל זאת, הייתי החברה
של הכי מקובלת בביה"ס (ממש היפה והכונפה).
אני זוכרת משפט אחד שהילד הכי חתיך
בשכבה אז אמר לי אחרי שהתנדנדתי ונפלתי מהכסא: "וואו! פעם ראשונה שאני רואה
אותך צוחקת!" . כיתה ו' הייתה לי שואה חברתית. לא רציתי להיות לבד ולכן
התחלתי להסתובב עם שתי הבנות ההן. עד היום הן גרות באותו מקום. היה נחמד, לא יותר
מזה. אני זוכרת את כיתה ו' כשנה פוגעת ולא בדיוק חברותית.
הצטרפתי לצופים, זה היה
המפלט האחרון שלי. הבנות מהביה"ס לא באו לשם יותר ואני נשארתי לבד בקבוצה. לא
וויתרתי, המשכתי ללכת ובסופו של דבר הוסיפו אותי לקבוצה אחרת, אני אפילו זוכרת את
השם של המדריכה הראשונה שלי, רוני. בצופים פגשתי את נעם (שעד היום חברה שלי כפרה
עלייך!!!) היא היחידה שבאמת התחברתי אליה שם, הייתי שקטה ולא בגלל מרמור, בגלל
הביישנות. אני ובסט המשכנו להיות בקשר והייתי באה לבקר אותה תכופות בתל אביב, רק
איתה הרגשתי שאני שייכת.
עבר זמן והגעתי לכיתה
ז'. בחופש בין ו' לז' עברנו לגור באירלנד לשנה. שמרתי על קשר עם שתי חברות- נעם
ובסט.
היינו מדברות באימייל ובטלפון ובאותה שנה עברתי המון דברים, מהמחלואה להבנה
שאני יכולה ליצור חברים. המחלואה דיכאה אותי, ובגלל שאליה התחברתי הכי מהר היה לי
נוח להשאר איתה. אף פעם לא אהבתי אותה ותמיד הייתי בשוק שההורים שלה נותנים מכות
לאחותה ומכריחים אותה לעשות שיעורים. אותי אף פעם לא הכריחו (ובטח לא הכו) ואולי
זאת חלק מהסיבה שהייתי דחויה חברתית, אף פעם לא הייתי מהחננות המצטיינות. הייתי
פשוט חננה.
אחרי שיחות בלתי נגמרות עם אמא הבנתי שאני לא צריכה אותה יותר, נפתחתי
לאנשים ואפילו יצרתי כמה חברים איריים, אני זוכרת חלק מהשמות.. אני ושיין היינו
חברים טובים לתקופה. כבר אז העסקתי את עצמי בבנים כי לא היה לי דבר אחר.
עבר כמה זמן והגעתי
למושב. לא השתלבתי ישר אבל הרשתי לעצמי להיות מה שאני. צבעתי את השיער לורוד וכחול
ומי יודע מה עוד. אני וי' הפכנו להיות החברים הכי טובים, עד היום. הייתי שקטה
יחסית כשלא היה לי משהו חכם להגיד, וחסרת ביטחון ככה שלא האמנתי שיש לי משהו חכם
מה שהפך את השקט לכמעט תמידי. פעם הייתי בהסעה חזרה הביתה וצחקתי ממש חזק, ובאותו
רגע ר', הבחור הכי חתיך של השכבה אז ואחד החברים הכי טובים שלי היום, אמר לי
"וואו ליהי, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך צוחקת!" נשמע
מוכר? באותה שנה הייתי בקראש ענק עליו.
עבר עוד זמן והמשפחה ואני עברנו לאריזונה לחצי
שנה, עבודה של אבא. אז כבר שמרתי על קשר עם המושב ונהניתי מכל דקה. באריזונה למדתי
לא לתת מעצמי הכל כי יש אנשים שינצלו את זה.
עברה חצי שנה ואני
חזרתי למושב, הפעם לכמה שנים טובות, עד לפני חמישה חודשים. בסביבות כיתה ט' בסט
נכנסה לאשפוז. אני חושבת שזאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, כל שניה קריטית וכל
שיחה מהפלאפון של אמא שלה עשתה לי התקף לב.
הייתי בוכה בהפסקות וביקשתי מאמא לא
ללכת לביה"ס לתקופה. כשמצב של בסט השתפר הרגשתי אושר כזה שלא הרגשתי הרבה
זמן. חזרנו להפגש כל הזמן ודיברנו בלי סוף. כל הזמן חשבתי מה יהיה אם תעלמי לי ולא
ידעתי מה לעשות עם עצמי.
עברתי שינויים רבים, בכיתה י' החלטתי לקחת את עצמי
בידיים. הפסקתי להיות "המוזרה שמציירת יפה" והתחלתי להפתח לשכבה שלי. גיליתי
את הגוף שלי, התחלתי ללבוש יותר צמוד ויותר בטעם טוב, כבר לא התביישתי בגוף שלי
והפסקתי ללכת עם חולצות גדולות.
אני לא אשכח איך יום אחד באתי עם מכנס קצרצר
שמבליט את הטוסיק וחולצה טי לבנה רגילה של ביה"ס וכמה הסתכלו אחריי.
"איזה רגליים יש לך!!!" "איזה גוף נשמה איפה היית כל הזמן
הזה?" ועוד צעקות וחרמנות ערסית מצויה שכזאת. יצרתי חברים והסתובבתי עם כל
מיני חבורות בהפסקות.
אף פעם לא השתייכתי לחבורה אחת כי לא התאים לי, עד שפגשתי את
ז' וב'. היינו מטורפות, עשינו שטויות ולא שמנו זין על אף אחד. קראו לנו
"משוגעות" וכל מיני שמות אבל בתכלס, דיי העריצו אותנו.
אני ושש בש הפכנו
להיות חברים, החבר הרציני הראשון שלי, עשינו המון דברים ראשונים ביחד ותמיד הבנות
התלהבו שהוא גדול ממני ב-3 שנים. היינו חצי שנה רשמיים ושנה וחצי לא רשמיים אבל
מאוד מאוהבים.
בתחילת י"א אני ב' וז' רבנו, שלישייה אף פעם לא הולכת ושוב
הוכחתי לעצמי עד כמה לא טוב להשתייך לחבורה. נפגעתי עד עמקי נשמתי, זה היה אחרי
שאני וב' נפרדנו והייתי בתקופה קשה.
התחלתי לצאת למועדונים ולעשות שטויות ולא לשים
זין עוד יותר. הייתי נוסעת לשבועות לתל אביב לבית של בסט, לא ישנו בלילות, עשינו
כאלה דברים... ככה היה כמעט שנה אחרי שאני ושש בש נפרדנו.
ואז טסתי שוב לאמריקה,
היה לי קשה להפרד אבל ככל שהזמן עובר אני לא רוצה לחזור לארץ
(נראה לי הפוסט הכי חופר בחיים צל"ש לי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
