אני ממש שמחה שהכרתי אותו, את הסלע שלנו, את פיפי פלייס, הצרצר, מאני אנד הווס, מסעדות, דשא, חברים, מריו טניס, ביר-פונג, הטרדישן שלנו לשבת מחוץ לבית 10-20 דק' לפני שאני צריכה לחזור ופשוט לדבר, הכנות שלו, אותו
לא יכולה לדמיין איך היה הסאמר שלי בלעדיו וחברים שלו. עצוב לי לעזוב.
היום הלכנו לסלע שלנו וישבנו שם למעלה, היה קר מדי אז החלטנו לשבת על המתקן-דמוי-צרצר, פייס-טו-פייס, ממש כמו בסרטים
כמה צחקנו, לא היה רגע שלא נהניתי. "אני אתגעגע אלייך. כואב לי לחשוב שמחר זה היום האחרון שלנו אני כ"כ לא רוצה שזה יגמר" הוא אומר ברגע של כנות
"האמת שגם אני אלייך.. למה תמיד כשזה מגיע לסוף זה תמיד הכי כיף?" אני אומרת בחיוך עצוב
ואז נשיקה מתוקה כזאת שלא חוויתי הרבה זמן
"מחר זה היום האחרון אה?"
מחר זה היום האחרון... עצוב לי לחשוב על זה בכלל