אני באמת מצטערת.
זה כואב.
אני חושבת שאין משהו שאני מעריכה בארץ הזאת יותר מהחיילים שלנו.
יותר מהילדים המדהימים האלה שמקריבים יום יום את החיים שלהם בשביל שאני אוכל לישון בשקט בלילה
זה לא דבר שהוא מובן מאליו
בארץ שלוקחים את הצבא כדבר שהוא באמת מובן מאליו
העבודה הזאת היא עבודת קודש.
וזה נושא שיושב לי על הראש המון זמן.
צה"ל
המסגרת המדהימה הזו.
המסגרת שכל נער ונערה עוברים דרכה בדרך לבגרות
המסגרת שעושה הכל
וזה נושא שקשה לחשוב עליו בלי לחשוב על הנופלים שלנו
בלי לחשוב על האמהות שביד רועדת חתמו על האישור שהילד שלהן ילך לקרבי
ביד רועדת שילמו על הגופיות והגרביים
ביד רועדת הסיעו אותו לבקו"ם
ובאותה מידה ביד רועדת גם פתחו את הדלת כשבאו והודיעו להן על האסון
אני מצטערת שאני לא בוכה
זה נושא שאני מאוד מתחברת אליו
והוא כואב
אבל אני לא מצליחה