בחיים לא הרגשתי ככה.
בחיים לא נשבר לי הלב.
בחיים לא כאב לי כל הגוף, מכף רגל ועד ראש.
בחיים לא הרגשתי כזה חור בלב. חור שאני יודעת שאני לא אצליח למלא הרבה זמן. חור שממולא בסוג של שקר. או אשליה.
אני יודעת שזה לא יקרה. אני יודעת שאני סתם מאכילה את עצמי שקרים ותקוות, רק בשביל שיכאב פחות.
ואתה כלכך רגוע, כל כך בסדר. כאילו שמעולם לא היינו.
ואתה אומר לי שאני אהיה בסדר. וזאת הפעם הראשונה שאני לא מאמינה לך. הרי שנינו יודעים איזה מקום גדול תפסת בלב שלי.
איך הצלחת להיות היחיד שאני סומכת עליו עם הכל. היחיד שאני יכולה פשוט להתפרק לו בידיים, ולדעת שתחזיק אותי עד שאני בסדר. היחידה שאמר לי הכל, כל מה שאחרים פחדו להגיד לי.
היחיד שבאמת הצליח לשנות אותי. לשנות את כל הדברים ששנים ניסיתי לשנות בעצמי. היחיד שהבין הכל בי, שהכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי. היחיד ששם תמיד את הצרכים שלי לפני הצרכים שלו, כי באמת היה אכפת לך.
איך הצלחת להיות היחיד שחשפתי בפניו את כל כולי, גם החלקים הטובים וגם החלקים הלא טובים. וקיבלת את כל החלקים.
היחיד שראה אותי במצבים שאפילו החברות הכי טובות שלי לא ראו אותי. ונשאר איתי. היחיד שידע להרגיע אותי
היחיד שהבין אותי יותר מאשר האנשים שגדלתי איתם. היחיד שגרם לי להיפתח לדברים חדשים.
הדבר היחיד הטוב שקרה לי בשנים האחרונות
היחיד שהתאהבתי בו.
ואני הצלחתי לקלקל. כמו שאני יודעת לקלקל כל דבר טוב שמגיע לחיים שלי. כמו שאני יודעת להרחיק כל אדם שאכפת לו ממני. כמו שאני יודעת.
והצלחתי לאכזב. שוב ושוב ושוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
