מחר זה חצי שנה.
חצי שנה בלעדיך.
חצי שנה מאז שהבנתי שזה באמת הולך לקרות
חצי שנה מהרגע שהעולם שלי התמוטט לי מול העיניים
חצי שנה שבה אני לא יודעת מה קורה סביבי, לא שמה לב למילים שלי.
חצי שנה שעדיין לא קלטתי את השינוי.
שעדיין לא קלטתי שאתה כבר לא מחכה בבית
ואתה כבר לא פה לתת לי את העצות וההדרכות שהיית נותן לי
חצי שנה שבה אני מתחרטת על כל יום ויום שהיו לפניה.
חצי שנה שאני חלשה מדי בשביל לעשות משהו עם עצמי
חצי שנה שלא נותנת לי את הזכות ואת היכולת להיות כמו כולם.
כי יש לי את העול הזה.
יש את הדבר הזה שאני סוחבת איתי לכל מקום.
והדבר הזה לא מאפשר לי להתאקלם
להתרגל לעולם הזה.
החיים שלי הם כבר לא החיים שלי
אני ממשיכה לעשות את מה שאני עושה רק כי אני לא מכירה שום דבר אחר.
וזה לא עושה לי טוב.
והלוואי והייתי יכולה להישאר עם אמא בבית כל היום
כי לבד לה
חצי שנה שלא עיכלתי
חצי שנה תלושה מהמציאות.
אבא. אני אוהבת אותך. ומבחינתי אתה יושב פה למטה ומדליק נרות חנוכה עם שירה. ואחר כך אתה תיקח אותה לסיבוב בשכונה בשביל שהיא תירדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
