כל שנה יום השואה זה יום נורא מפחיד בשבילי.

אין לי קרובים ניצולי שואה, ובכלל המשפחה שלי לא הייתה בשואה [תודה לאל]

ובכל זאת, כל פעם כשהיום הזה מגיע אני משתדלת להמנע מלראות את הסרטים,

לראות את התוכניות והעדויות.

וזה בסדר, כי עד השנה זאת הייתה דרך התמודדות.

אבל השנה זה היה שונה.

השנה הכריחו אותנו לבוא לסרט, גרמו לנו להקשיב לעדויות.

פעם ראשונה שראיתי את הסרט "הפסנתרן". את הסוף בכל אופן.

ובאמת, זה סרט חזק שבאותו הרגע לא השפיע עליי,

אבל כשחזרתי הבייתה וראיתי קופסת שימורים סגורה ישר נזכרתי והתחילו לי דמעות.

או כשראיתי חלק מהסרט "האומץ של אימא", דברים שבאמת נכנסו ללב.

אף פעם לא באמת התחברתי למספר 6 מליון. זה תמיד היה בשבילי מספר.

תמיד לימדו אותי ש-6 מליון יהודים נרצחו וזה המון אבל לא באמת הפנמתי.

אבל אחרי כל העדויות, והסרטים והדברים שראיתי היום אולי אני יכולה להתחבר לזה.

להתחבר לסיפורים של אנשים יחידים שעשו הכל כדי להינצל,

לסיפורי גבורה והצלה ע"י שאר העמים, לניצחון של העם היהודי על האויב.

אני חושבת שאחרי יום השואה של השנה, התפיסה שלי השתנתה.

ואלי, אבל רק אולי, שנה הבאה אני אהיה מסוגלת לשבת ולראות סרטים ותוכניות.

כי הרי בכל זאת, זה לא רק משהו על דפי ההיסטוריה,

זה משהו שקרה, משהו שקרה לעם היהודי, לעם שלי.

זה כבר לא כתם על דפי ההיסטוריה.

יהי זכרם ברוך

איוי 3>