מבלבל. מצד אחד שהכי הייתי רוצה, מצד שני שניפצתי כל אפשרות לזה.

ולא, אני לא מתאכזבת. אולי קצת מעצמי. מההתנהגות. כי אם הייתי מסתכלת על זה לפני כמה חודשים הכל היה נראה לי אחרת לגמרי.

השתנתי.במובן מסויים. בדרך חשיבה מסויימת. את זה אני יכולה להגיד על עצמי. אני לא יודעת אם לטובה או לרעה

אבל עכשיו אני מסתכלת על דברים בצורה שונה.

הרבה רגעים של חשיבה. אם אני בכלל עושה את הדבר הנכון.

אפעם לא באמת הייתי בטוחה שאני באמת יודעת מה אני עושה.

אז אולי זאת טעות?

היום היינו עם המשלחת בקיבוץ לוחמי הגטאות,

סיפורים על השואה, עדויות.

טל דריה ואני ירדנו רק לרגע לשים את התיקים בצד,

ופתאום נעלמה לנו הקבוצה.

הסתובבנו בכל המוזיאון ולא מצאנו אותם. עברנו שוב על כל הקירות, התמונות,

העדויות, הדברים.

ואני חייבת לציין שלהאבד במוזיאון שואה זה לא סימפטי בכלל :(

צחקנו ונבהלנו, כי בכל זאת לא כל יום נאבדים במקום כזה ורצים בחיפושים אחר הכיסא של אייכמן.

כשהסתובבנו לבד, פתאום זה נתן לזה משמעות אחרת. לא כמו תמיד כשמדריך מסביר לנו על הכל.

השבוע,

חופש מהעבודה:)

בכוונה לעשות תיאוריה.

וצו ראשון.

שבוע מהנה לכולם, ירדן