| 6/2006
 מצאתי חומר על מירב קנר:
אני עדיין נואשת ומנסה למצוא כל דבר שיוביל אותי לעוד פיסת מידה עלייה ולא מהבלוג אלא ממקורות אחרים אז....עד עכשיו מצאתי את זה :
זהו קטע שכתבה מירב באתר "במה"
http://stage.co.il/Authors/MeyravKaner
זהו אתר ובו חתמה מירב על אמנת הורות.... היא כתובה למטה בין כל אלה שחתמו:
http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=2parents&sp=5_3
כאן כתובה כתבה על מירב:
:http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=164413&sid=126
" יש דבר העומד בפני הרצון
חשיפה ראשונה: מירב בן-רובי סבלה בילדותה מהתעללות, והחליטה לסגור את החשבון באינטרנט: היא פרסמה את סיפורה המלא עם כל שמות המעורבים. ויש לה גם מה להגיד על יחס החברה לחולי נפש
א', יועץ מס מתל אביב, נהג להכות בכל הזדמנות את בתו, מירב, עד שהייתה בת 18. הוא אהב בעיקר לתפוס אותה בשערותיה ולהטיח את ראשה בקיר שוב ושוב, כשהוא צועק: 'אני אכופף אותך, אני אשבור אותך, אני אלמד אותך לקבל מרות, אני אלמד אותך לנשק את הרגליים שלי'". במלים אלה נפתח שלט שנתלה על לוחות מודעות ברחבי תל-אביב. בתחתית השלט מוצעים פתקים תלישים, עם כתובת אתר אינטרנט: israblog.co.il/meirav61. מאחורי הכתובת הזו מופיעה עדותה של הילדה שמספרת איך ראשהּ הוטח בקיר – זהו הבלוג של מירב קנר בן-רובי.
תחת הכותרת "התעללות בילדה ומחלת נפש – עדות אישית" פורשת מירב, היום בת 34, טענות על מסכת ההתעללויות שלדבריה עברה בילדותה. היא כותבת כי סבלה מהשפלות, ריסוק כוסות על ראשה, נשיכות ומכות, שכתוצאה מהן לקתה במחלת נפש. הבלוג מתאר גם את ניסיונות ההתאבדות שלה ואת האשפוז בבית החולים לחולי נפש בגהה. כיום, כשהצלקות על ידיה מכוסות בקעקועים רחבים, היא החליטה לסגור עם משפחתה את החשבון באינטרנט. אבל היא לא יוצאת רק נגד המתעללים. "הבלוג שלי הוא גם נגד אלה שאומרים שאפשר להתגבר על מחלת נפש רק עם כוח הרצון " היא אומרת. "אין לאנשים האלה מושג, הם לא מבינים איזו בעיה זו יכולה להיות – למשל לצחצח שיניים ".
מי כתב את הטקסט בבלוג?
"אני כתבתי. היה לי מאוד חשוב לספר את הסיפור נטו, פלוס השקפות שלי שקשורות אליו. גיליתי שיותר קל לי לדבר על זה בגוף שלישי. זה יוצר איזשהו מרחק. זה מאפשר לי יותר איפוק".
יש לך יומנים מהתקופה הזו, שמתעדים את ההתעללות?
לא. זאת הבעיה. בגלל שאני חולת OCD (הפרעה של התנהגות כפייתית) אני משמידה כל דבר שכתוב בכתב ידי. כשיש ניירות שאני חייבת לשמור, אני שומרת אותם בתוך ארון עם מנעול".
יש רישומים במשטרה למקרים האלה?
"לא. לא הייתה בכלל מודעות לזה אז. אני ילידת 1970, וזה נמשך עד 1988. בגיל 18 אישפזו אותי בגהה כי ניסיתי כל הזמן להתאבד כי אבא שלי הרביץ לי".
למה לא התלוננת אחרי האשפוז? למה את לא מתלוננת עכשיו?
"לוקח לך שנים להבין שאתה יוצא נגד המשפחה שלך, ולוקח לך שנים להבין שנעשה לך עוול. בינתיים, החוק נגד אלימות בתוך המשפחה קובע שאפשר להתלונן בתוך חמש שנים מאז מקרה האלימות האחרון. גם אם יכפילו את התקופה הזאת, אני לא אוכל ללכת לבית משפט".
איך השתחררת מהאישפוז?
"השתחררתי אחרי חודשיים וחצי. מאז אני באשפוזים מדי פעם".
האם את בקשר עם מישהו ממשפחתך?
"אני בתהליך התנתקות מהם בחצי השנה האחרונה, וזה נורא נורא קשה. אני מניחה שמה שקורה עכשיו עם הבלוג זה חלק מתהליך ההתנתקות הזה. אני מרגישה שהקשר שלי אתם הרסני".
"תראה, אני בת למשפחה מאוד עשירה ובמשך שנים נשארתי בקשר איתם פשוט בגלל הרווחה הכלכלית. אני לא מתפקדת, אני לא יכולה לפרנס את עצמי, אבל בשלב מסויים הרגשתי שהכסף לא שווה את זה. כמעט כל לילה הייתי צועקת מתוך שינה, היו לי סיוטים, לפני חצי שנה הבנתי שאני מעדיפה לא להיות איתם בקשר. מאז אלו פרפורי גסיסה. כשאני מתקשרת פעם בחודש-חודשיים הם לועגים לי".
יצרת קשר עם בני המשפחה? איך הם מגיבים לכל הסיפור?
"התגובות שלהם משתנות. גם מאדם לאדם, וגם לאורך השנים. אבא שלי, למשל, לא הכחיש כלום עד לפני כמה חודשים. אני לא חושבת שאמא שלי מכחישה, היא עצמה לא הכתה אותי. אף אחד מהם – אם תבוא ותשאל אותם "הרבצתם למירב?" – קשה לי להאמין שמישהו יגיד "לא". הם כן יתווכחו על הפרטים. אבא שלי טוען שזה לא היה לעיתים כל כך קרובות, שהוא לא אמר שאני אנשק את הרגליים שלו. הם יתווכחו על עוצמה ותדירות".
"סימטריה, זוויות ישרות, כפולות של עשר"
ספרי לי עוד על ההפרעה שלך. אילו טקסים יומיומיים, למשל, את עורכת?
"אצלי זה דברים שקשורים לסימטריה ולזוויות ישרות וכפולות של עשר. אני אוכלת אוכל עם המון מלח, אז אני סופרת את מספר הפעמים שאני ממליחה וזה חייב להיות 50. אחרת אני אזרוק את האוכל לפח. אם אני מורחת קרם ידיים אני סופרת את התנועות ואם זה לא נעשה לפי קצב ומספר מסויים אני מתחילה מהתחלה. בדרך כלל הדוגמאות הכי שכיחות זה אנשים שרוחצים ידיים עשרות פעמיים ביום ואנשים שבודקים אם הדלת נעולה ואנשים שבודקים את הגז. מה שמשותף להם זה החרדה שיקרה איזה אסון אם הם לא יבצעו את הריטואל הכפייתי. הם ימותו, מישהו קרוב להם ימות".
"יש לי כתב יד של OCD שזה כתב יד נורא מסודר ונורא יפה. ויש לי את הכתב היד האמיתי שלי, שהוא בלאלגן אחד גדול. הכתב יד המסודר והיפה אני כותבת אותו לאט. כשהיייתי מסכמת הרצאות הייתי מסכמת בכתב האמיתי שלי, ואני לא יכולה לזרוק את הקלסרים, ואני עדיין בתהליך של לימודים, אז אני שמה את זה בארון עם מנעול כי אני מפחדת שאם מישהו יראה את הכתב האמיתי שלי הוא לא יאהב אותי. אפילו בעלי לא יודע איפה המפתח של המנעול".
"אני חיה בתחושה שאין לי מה להפסיד"
כל האנשים המוזכרים בבלוג עדיין בחיים, למעט הסבא, המוזכר לחיוב כשניסה להגן עליה מאלימות המשפחה, עדיין בחיים. כולם מוזכרים בשמותיהם המלאים, ואביה אף מוזכר בסוג עבודתו ובמקום מגוריו.
האם את מוגנת מבחינה חוקית?
אני לא חושבת שהם ינסו לתבוע: זה יגביר את החשיפה התקשורתית. אם הם ינסו לתבוע, אני לא חושבת שהם יזכו, כי אני אומרת את האמת.
ובכל זאת – יש הוצאות, עורכי דין, דיונים. את לא מפחדת?
לא ממש חשבתי על זה. אני די חיה בתחושה שאין לי מה להפסיד.
בדבריה, מזכירה מירב את המטפלת שלה בגהה המוכרת כמובילה בתחומה. לדברי מירב, המטפלת ניסתה לשכנע אותה כי היא מפיקה הנאה מינית מהמכות שחטפה מאביה.
את מקבלת את ההסבר שלה?
"אני לא מקבלת את ההסבר. אני לחלוטין לא מקבת אל הפסיכואנליזה כיום. פסיכואנליטיקאים הלכו לפרויד, יונג ולאחרים; אני חוויתי את זה על בשרי. יש מקרים שזה צורם במיוחד – כשאומרים לך שהשגת עונג מיני ממכות או שזו הייתה דרך "לנצח את אמא שלי במאבק האדיפלי", פה זה צורם במיוחד.
"הייתי 13 שנים בטיפול, והייתי מאמינה אדוקה. השקעתי בטיפול את הנשמה, ועדיין – כשאני מדברת עם אנשי מקצוע ואומרת שזה לא עזר לי בכלום אז הם לא חושבים על האפשרות שהטיפול לא בסדר או שהמטפלים לא בסדר, אבל אוטומטית אומרים לי – לא שיתפת פעולה".
"הממסד הטיפולי מתייחס אל פגועי הנפש בפטרונות ומאשים אותנו שאנחנו בוחרים להיות בסיטואציה הזאת. אבל ברור שזו תפיסה שנפוצה בכלל החברה, כי ברגע שקיימים משפטים כמו "אין לא יכול יש לא רוצה" או "אין דבר העומד בפני הרצון", אז משתמע מזה שאם אני שבוע לא הצלחתי לצחצח שיניים זה בגלל שלא רציתי מספיק, אבל זה לא נכון – לא יכולתי, הייתי חולה מדי".
אנו מתייחסים לחולי נפש בשתי צורות, אומרת מירב: "צורה אחת של דמוניזציה. מניחים שאנחנו אנשים אלימים. מבלבלים בין אלימות למחלת נפש. אלי פימשטיין, למשל, הוא לא חולה נפש, באף אחת מהבדיקות שעשו לו לא מצאו שהוא חולה נפש, הוא הוא סתם איש אכזר, ובכל זאת – כולם אומרים שהוא חולה נפש". מה גם, שברמה הסטטיסטית, היא מוסיפה, שיעור האלימות בקרב חולי נפש נמוך מזה שבקרב האוכלוסיה.
אופן ההתייחסות השני הוא ברמה מאוד רומנטית. "זה מרתיח אותי", היא אומרת. "אומרים על כולנו שאנחנו מן ואן-גוכים כאלה, כולנו יצירתיים, אנחנו יותר רגישים מאנשים אחרים, אנחנו יותר קשובים לסבל של הזולת, אנחנו מיוחדים, קצת אקצנטריים, אנחנו יודעים על העולם כל מיני אמיתות שהאדם הרגיל לא יודע, ואנחנו גם מורדים בסדר הקיים".
"ההרגשה שלי היא מאוד חסרת פרופורציה, אני יודעת, אבל זה כמו שלניצולי שואה דחוף לספר את הסיפור שלהם – חשוב להם שהעולם ידע. ככה אני מרגישה. אני יודעת שהסיפור שלי לא מתקרב לסיפור של ניצולי שואה, החיים שלי יחסית לחיים שלהם הם חיי תפנוקים, אבל זה הדימוי שיש לי בראש. התחושה שאני רוצה שהעולם ידע. הדבר העיקרי הוא כל האנשים האלה שאומרים שאין דבר שעומד בפני הרצון", אומרת מירב. לדבריה, "אני מרגישה שאני יכולה להגיד את זה דווקא בגלל שיש לי משפחה, דווקא בגלל שיש לי תואר שני, דווקא בגלל שיש לי הוכחות לזה שכן נאבקתי".
מה יש לך לומר לחולים אחרים?
שצריך לבנות ציפיות ריאליות. לשאוף לדברים שמתאימים ליכולת התפקוד שלנו. למצוא אסטרטגיות של פיצוי. חולים צריכים להבין שזה לא שזה או שאנחנו כמו כולם או כלום. צריך למצוא דרכים עוקפות.
האב: הכל שקרים; החברים: הכל אמת
לדברי אביה של מירב, מלבד השמות והעובדה כי היא חולת נפש וניסתה להתאבד, כל טענותיה של בתו שקריות: "הכל שקרים" אמר האב לחדשות נענע. "אם אדרש להגיב, אפילו משפטית, אגיב. אני לא מתכוון לשתף פעולה עם בתי במסכת השקרים שהיא מעלילה עלינו. בהחלט יש דברים נכונים בקטע הזה: שמות שהוזכרו, נסיונות אובדניים. אבל המהות שקרית לחלוטין. הפנטזיות עולות ומתרבות. זה מאוד חבל שהיא מעצימה את הטרגדיה שלה. היא לא מתייחסת לכל העזרה שקיבלה כל השנים. היא פוגעת בהורים שלה. אנחנו לא מגלים שוויון נפש. אבל היא גם פוגעת בנכדינו, בילדיה, בעצמה - בצורה קשה מאוד".
מנגד, גילית ששון, שלמדה עם מירב בתיכון מספרת: "ידעתי שקורים לה דברים. בהחלט ידעתי על ההתעללות. זה דבר שהסתובב גם בבית ספר. אני חושבת שידעו מזה. כשהייתי בצבא הייתה לה שורה של נסיונות התאבדות. היה לנו גם חבר משותף שהציל אותה מכמה נסיונות התאבדות".
"הייתי עד לכל הסיפורים על האלימות, ממש מהשבוע הראשון שאנחנו מכירים", אומר גדי, בעלה של מירב. "אלה סיפורים שהיו נחלת הכלל. בחודשיים שלושה האחרונים הוא (האב) התחיל להכחיש. עד אז הטענה הייתה שהיא קיבלה מכות כי "היית ילדה קשה". בחודשיים שלושה האחרונים הייתה לדעתי איזשהי התפתחות שהם כנראה הגיעו למסקנה שעלולים להיות מעורבים צדדים משפטיים. ההכחשה התחילה עם האבא. אחיה הוא עורך דין, לדעתי הוא יעץ למשפחה להכחיש".
גדי הוסיף ואמר כי בכל הבדיקות שנערכו למירב, בכל האיבחונים ובכל האישפוזים מעולם לא טופלה כבעלת דעת בלתי-צלולה. הסיפורים, לדבריו, אינם מומצאים, אלא חרותים היטב בזכרונה.
כמו כן מצאתי אתר ובו נרשמה מירב קנר תחת השם עדי ארבסט או שהייתה חברתה של עדי ניסיתי לחפש גם על השם עדי ארבסט ומצאתי רק ספר טלפונים שלא מופיע שם המספר שלה.
אני לא יודעת למה אבל זה נורא חשוב לי לדעת מה קרה ואיך ולמה ואני חייבת קשר עם אנישם שהיו קרובים אלייה.... למרות שאני בת 13 וחצי זה לא אומר שלא אוכל לעזור.... יהי זכרה ברוך
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
