| 6/2006
תראו מה שלחו לי לפניי שנייה על מירב:
זה לכוח מפורום שלכח את זה מלוח מודעות:
"*התוכן הועתק במלואו, תו אחרי תו, מכרזה אשר הייתה על לוח מודעות*
זהו סיפור אמיתי. אברהם בן-רובי, יועץ מס מת"א, נהג להכות בכל הזדמנות את ביתו, מירב, עד שהייתה בת 18. הוא אהב בעיקר לתפוס אותה בשערותיה ולהטיח את ראשה בקיר שוב ושוב, כשהוא צועק "אני אכופף אותך, אני אשבור אותך, אני אלמד אותך לקבל מרות, אני אלמד אותך לנשק את הרגליים שלי". היו לו סיבות כגון" החדר שלך לא מסודר".
לפעמים הוא גיוון. כשמירב הייתה בת 7, הרופאה הייתה מוטרדת מכך שהיא לא אוהבת אוצרי חלב. אברהם החליט שמירב תאכל כל בוקר לבן. הלבן היה חמוץ לה, והיא לא יכלה לבלוע. אז הוא ריסק את כוס הלבן על ראשה.
כשהייתה בת 16, ניסתה מירב לראשונה להתאבד בשתיית רעל, אחרי שחטפה מכות מאברהם כי עישנה סיגריה.
הניסיון נכשל. בפעם הבאה שהוכתה, ניסתה להתנגד לאביה. האב, בסיוע האח הבכור, כפת את זרועותיה מאורי גבה.
האח הבכור טוען כיום שאין לו עמדה.
(האם בסיטואציה של התעללות יש הבדל בין אי-נקיטת עמדה לבין עמידה לצד התוקף?)
האמא, יהודית בן-רובי, הפכה לנכה המרותקת לכסא גלגלים עקב אירוע מוחי, כשמירב הייתה בת ארבע. בגלל נכותה התמלא הבית אנשים שרצו לעזור לטפל בילדים. היו אלו בלו ולאה מנדולה (הוריה של האם), רחל מנדולה (אחותה של האם) ובלה מנו (אמו של האב).
הסבתות והדודה היכו את מירב כדבר שבשגרה. לרוב היכו אותה בכף עץ. כשהתחצפה, לדעתן, מרחו פלפל חריף על לשונה. אבל רק רחל ובלה פעלו מתוך רוע לב – לאה היא אישה טובת לב, שפשוט האמינה ב"חושך שבטו שונא בנו".
הסבא ייזכר לטובה בזכות הפעם בה הגן על מירב. מירב קנתה לעצמה שמלה כתומה. הדודה רחל אמרה שהיא יפה ונשית בשמלה הכתומה. מירב לא האמינה לה. היא אמרה לרחל שהיא (מירב) מכוערת. רחל התעצבנה, הכתה אותה בכף עץ וקרעה את השמלה. הסבא חטף מרחל את כף העץ ושבר אותה לשתיים.
האמא תמכה במכות. פעם אפילו דחקה את מירב הקטנה לקיר בכיסא הגלגלים שלה, הצמידה אליו את הילדה המבוהלת וניסתה לנשוך אותה.סביר להניח שלולא הייתה נכה, הייתה אף היא לוקחת חלק בתחביב המשפחתי.
בבית הספר (עירוני-ה' בשנים 1983-1988) ידעו שמירב מוכה. גם מחוץ לבית הספר אנשים רבים ידעו. איש לא נקף אצבע. להיפך: היועצת בביה"ס ביקשה ממירב להבין את אביה, "כי בכל-זאת קשה לו, יש לו אישה נכה". אנשים אחרים אמרו למירב שיש לה אבא נפלא. גברים אחרים, כך אמרו לה, מזמן היו זורקים את אמא שלך לרחוב. אז מירב הסתובבה בעולם עם שטפי דם בכל הגוף ושמעה מכולם שאבא שלה קדוש.
בגיל 18 ניסתה הבת, מירב, להתאבד 11 פעמים בגז, תליה וכדורים. כל הפעמים היו יום לאחר שחטפה מכות מאביה.
ואז אושפזה בניגוד לרצונה ב"גהה".
היא אושפזה. איש מבני משפחתה לא ישב יום אחד במעצר. גם איש מהאנשים שידעו ושתקו לא עמד לדין.
בגהה הכירה את מי שתהיה הפסיכולוגית שלה בשמונה השנים הבאות, ד"ר רות גולן. רותי אמרה למירב שהיא "הזמינה" את המכות, כי הן הסבו לה עונג מיני בלתי מודע והיוו ניצחון על אמה במאבק האדיפלי על תשומת ליבו של האב.
עברו עוד פסיכולוגים רבים, ספרים רבים וזמן רב עד שמירב הבינה, שהטיפול בפגועי נפש היום מתבסס על האשמת המטופל. המטפל מציג את המטופל בעקיפין כמי שמזמין את סבלו, צפיק ממנו רווח רגשי כלשהו ובעצם בוחר להיות חולה.
(למה שמישהו לעזאזל יבחר בתופת הזאת?)
השנים עברו. מירב נכנסה ויצאה ממחלקות פסיכיאטריות, נקשרה וסוממה בהוראת פסיכיאטר, קיבלה בין עשרים לשלושים טיפולים במכות חשמל, בלעה עשרות אלפי כדורים פסיכיאטריים וניסתה עוד פעמיים להתאבד.
אבל לא רואים עליה. היא הרי רהוטה ומשכילה. איש לא מצפה מחולי נפש להיות רהוטים ומשכילים. איש גם לא רואה את הצלקות שהשאיר סכין הגילוח על ידיה – היא כיסתה אותן בקעקועים. האין זה מגניב? של לומר – מיוחד?
אתם הרי יודעים איך זה: אנחנו, חולי הנפש, כשאנחנו לא נראים לכם כמו מפלצות אלימות ומזילות ריר, אנחנו נראים לכם נורא מיוחדים: יצירתיים כאלה, אמנותיים כאלה, רגישים כאלה, מורדים בסדר הקיים. איזה בולשיט. אנחנו סובלים, ובמקום להושיט לנו יד (ותודה לך, ביבי נתניהו, על קצבת הנכות העלובה), החברה עסוקה בדמוניזציה שלנו או לחילופין בגלוריפיקציה שלנו.
לפעמים מירב שוכבת במיטה במשך שבועות. היא לא יכולה להתרחץ, להסתרק ולצחצח שיניים. היא מחבקת ומנשקת את שני הילדים שלה, אבל אין לה כוחות לטפל בהם. אין לה כוחות לטפל בעצמה. בעלה, צדיק בסדום, מטפל בשלושתם. כדי להרוויח קצת כסף לקיומם היא עורכת טקסטים של אחרים – את העבודה הזאת היא מצליחה לעשות גם במצבים קיצוניים ביותר של חוסר תפקוד.
הרופאים אומרים שהיא חולה כרונית. יש לה דיכאון קליני מסוג Major Depression והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). היא כבר לא תבריא ולעולם לא תצליח לפרנס את עצמה. הם אומרים שזה בגלל שילוב של חוסר איזון כימי במוח וההתעללות שעברה. הוריה, אנשים עשירים שברשותם שמונה דירות, אינם נותנים לה פרוטה ולועגים לה כל אימת שהיא מתקשרת אליהם. חוקי ההתיישנות במדינת ישראל אינם מאפשרים לה לתבוע מהם פיצויים או להעמיד אותם לדין פלילי.
מירב נישאה והביאה לעולם שני ילדים בריאים ושמחים. היא סיימה תואר שני בהצטיינות. יש לה חברים טובים. היא עבדה חלק גדול מחייה. זה הצריך מאבק. היא גאה בעצמה על המאבק, אבל אינה מתביישת לרגע באותן הפעמים שנכנעה. יש שעות שבהן היא מאושרת. ובכל זאת, אם אפשר היה ללחוץ על מתג פלאי שהיה מעלים את החיים מגופה, ברוב הימים היא הייתה בוחרת ללחוץ עליו.
היא מכריחה את עצמה ללכת לחדר כושר כדי להעלות את רמת האנדרופינים במוח שלה (לאנדרופינים יש השפעה אנטי-דכאונית). לפני שהיא הולכת לחדר כושר, היא צריכה להתרחץ, להסתרק ולצחצח שיניים, והדברים הפשוטים האלה עולים לה בדם, יזע ודמעות. כאמור, לא תמיד היא מצליחה לעשות אותם.
יום אחד, ממש לא מזמן, יצא לה לדבר עם המדריך בחדר כושר. הוא פרש בפניה את תפיסת העולם התמימה שלו, שהיא בעצם תפיסת העולם של כל-כך הרבה אנשים: אין דבר העומד בפני הרצון, אפשר להפוך כל חוויה שלילית לחוויה חיובית, כל טראומה היא מקור ללמידה, אנחנו מעצבים את החיים שלנו במו-ידינו, דברים כואבים רק אם מגדירים אותם ככואבים וכן הלאה.
מירב חזרה הביתה והייתה עייפה מאוד. היא הייתה עייפה מהמאבק שלה, מחוסר האונים שלה ובעיקר מהאשליות והבורות של אחרים, שבגללן היא צריכה תמיד להתגונן מפני ההנחה שבאיזשהו אופן היא בוחרת לא להבריא. ופתאום היה לה ברור: עליה לצאת מהארון. עליה לספר לאנשים את האמת על חוסר האונים. עליה לספר לאנשים שגם הלוחם הכי נחוש בעולם לפעמים פשוט חסר אונים.
אז היא סיפרה."
אני יעדכן מחר בקשר לעוד פרטים שאני אברר גם בביה"ס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
