Moonshine כתבה את הסיפור הזה בבלוג שלה.
מה לעזאזל אתה חושב...
כשאתה מגיח מאחוריי וסותם לי את הפה.
מנסה לכבול לי את הידיים מאחור ולהשכיב אותי על הרצפה.
ואני נאבקת בך, בכל הכוח.
ואתה ממשיך וממשיך ועדיין לא מרפה. ואני עוברת לטקטיקה אחרת,
נושכת, בכל הכוח, נועצת ציפורניים, בכל הכוח, נלחמת, בכל הכוח.
ואתה עוזב,לשניה... שניה קריטית.
והמרפק שלי והבטן שלך נפגשים בעוצמה.
והרגל שלי לא שוכחת לומר שלום ולחבק חזק חזק את הביצים שלך.
בתקווה שיום אחד מישהי תמלוק לך אותן בכל הכוח.
ושתי הרגליים שלי דופקות ריצה הביתה, מתחנת אוטובוס חשוכה אחרי בילוי עם חברה.
ודלת הבית נפתחת ואני מתפרצת אל תוך מקלחת קטנה עם אריחים לבנים.
והידיים מונחות בכאב על השיש הקר והרטוב.
והראש...
מורכן למטה.
ואותם מחזות מן העבר מציפים אותי שוב ושוב.
גורמים למעיים שלי להתהפך והדמעות כמעט שיוצאות... אבל לא.
ואני שוב מנסה לשכוח את מה שקרה לפני שנה אחת פחות ששה ימים.
ושוב... אחרי שבועיים.
וכמה כאב שהדחקתי במשך כל החודשים שחלפו... והנה התאריך המקולל מתקרב.
והאכזבה...
אין כמוה...
חברה של ממש.
וגם המים הנשטפים על הגוף לא עוזרים.
והסבון לא מנקה צלקות של אמת.
רק לכלוכים של אדמה.
והספוג לא מוריד את הזוהמה שלך ממני, לא משנה כמה חזק עוד אמשיך לשפשף.
והדם כבר ניגר על העור הפצוע... אבל הכאב אינו מורגש.
והציפורניים מגרדות את העור בחוזקה ומנסות להיפטר מן הריח שלך.
וכל מה שנשאר ממני הוא חורים של ממש.
והדם נוזל באיטיות לכיוון הצנרת בשעה שהמים שוטפים אותו.
ואני מתיישבת על הרצפה בייאוש מוחלט ונותנת לאריחים הקרים להיצמד לעורי הפצוע.
העיניים נעצמות והשיניים חורקות.
תודה לך, גבר יקר.
לסיפורים (ניק בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
