peter pan נענה באומץ להזמנה לתאר איך נראית כפייה מינית מהצד של הכופה. במשך שנתיים הוא ניהל מערכת יחסים עם נערה שבהתחלה אהב והעריך, אולם עם הזמן נהג בה כבובת מין לסיפוק צרכיו. אלמלא היה חש אחריות למעשיו, סביר שלא היה מגיע לפה. אנא כבדו אותו. להזכירכם - פה זה לא בית משפט, אפשר לבקר, לשאול ולהתבטא. כרגיל - תגובות מתלהמות יימחקו.
שלום, אני בן 18, וקיבלתי את ההצעה לכתוב את הסיפור שלי לאחר שהגבתי לכתבה מסויימת שנגעה בי. שלא כמו אותה כתבה ורוב הסיפורים מסוג זה, אני לא הייתי הקורבן, ולמען האמת אני גם לא הולך לדבר הרבה על מין...
לפני 4 שנים הכרתי את הבחורה שבה מדובר. נוצר בינינו קשר קרוב, חם, אוהב ומהנה מאוד - לשני הצדדים. הקשר התנהל ככה במשך כמה חודשים, ואלה היו החודשים הכי יפים בחיים שלי עד אז, כי בעצם עד אז הייתי מאוד אומלל. לאחר כמה חודשים בתוך הקשר הזה הכרתי את הסמים, שקסמו לי מאוד, ואז התחילה הירידה התלולה למטה. לאט מאוד אבל בכח שהרבה יותר חזק ממני, התחלתי לאבד עניין בעולם מסביבי, והאנשים שהיו הכי קרובים אלי התחילו לסבול. בשלב מסויים גיליתי שגם אני, בלשון המעטה - לא כל כך מרוצה מהמצב.
לקח לה המון זמן עד שהיא הסכימה לשכב איתי, ואני חיכיתי בסבלנות, כי פשוט אהבתי אותה ונהנתי איתה גם בלי זה. אבל יש גבול לכל תעלול ובשלב מסויים התחלתי ללחוץ בעדינות, ולפעמים פחות בעדינות, ובסוף, בהסכמתה המלאה - יש! זה קרה. בזמן הזה כבר התחלתי להיות אפוף עשן שניתק אותי יותר ויותר מהמציאות, מהרגשות שלי ומהרגשות של אחרים. ועוד פעם - בתהליך איטי, המין הפך להיות בשבילי עוד דרך לסיפוק מיידי, ולהרגשה קצרה של הקלה, וכמובן שבמצב כזה אין שום התחשבות ואיכפתיות, מזמן זרקתי אותם מהחלון. הילדה שכל כך אהבתי והערכתי הפכה להיות בשבילי בובת מין חסרת שאיפות, רצונות, רגשות וכל שאר הדברים שיש לכל אדם בריא בנפשו. כי מסיבה כלשהי, אני לא הייתי מסוגל להתמודד עם העולם כמו שהוא, והחיים הפכו בשבילי למסע מתמיד של בריחה מעצמי. בסופו של דבר, הייתי מכריח אותה לספק אותי מינית כנגד רצונה, שכנראה לא היה כל כך חופשי, וזאת גם בעיה.
אם יש כאן מקרה של התעללות מינית - או לא - אני לא יודע, הגדרות משפטיות זה לא מה שמעניין אותי כרגע. אני יודע שאותה ילדה שכבר הפכה להיות בחורה, נושאת איתה צלקת מכוערת של השפלה והערכה עצמית פגועה, ואני גם מאמין שהקלילות בה היא נכנסת למיטה בלי לייחס לזה יותר מדי חשיבות קשורה לאותה מערכת יחסים חולה שהיה לי חלק ניכר בה.
אשמה, דבר שאי אפשר להתעלם ממנו כשמדובר בכאלה מקרים כואבים שמשאירים צלקות קשות לכל החיים - מישהו חייב להיות אשם. במקרה שלי כמובן שאני הוא האשם, כי עשיתי מה שעשיתי, והאמת היא שאני עדיין מרגיש אשם. אך בכל זאת, עם הזמן הבנתי שהאשמה הזאת שהולכת איתי כל החיים, עוד לפני אותו מקרה - לא נתנה לי דבר ולא חצי דבר חוץ מהרגשה רעה.
אותו קשר נגמר לפני שנתיים בערך, ועם כל הכאב מהעבר, לקח לנו עד עכשיו בכדי לנתק את הקשר שלנו סופית, אף כי היה זניח ושולי. בקשר לאשמה, היא התחילה לפנות את מקומה לאחריות.לכל מי שמודאג אני שמח לבשר שהחיים שלי חטפו זאפטה של 540 מעלות לפני קצת יותר משנה וחצי, למזלי. התחלתי לקחת אחריות, עם המון עזרה מסביב כמובן, והיום יש לי את האפשרות לבחור בין טוב לרע, מה שלא היה לי בעבר - גם באופן כללי...
אז לסיום, מה אני יכול להגיד. אני כותב בבלוג של בנות פגועות וזועמות, מנסה אולי להסביר את עצמי, כשבעצם אני לא מבין את עצמי. אני רק יודע שאין כאן אשמה, ושבעולם אין צדק, אלא רק אחריות אישית - לגבי ההווה, כי העבר נמצא מחוץ להישג ידינו.
הפוסט עלה גם בפוליטינט. הצביעו שם.
לעצומה לשוויון בפני החוק.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
