וככה זה קורה תמיד..

זה מתחיל לבאס אותי.

אני צריכה מספריים.

לגזור את זה לתמיד.

לנתק, להתנתק.

יהיה טוב.

הולכת מפה שנה הבאה,

מתנתקת ממך.

היה נחמד במבחנים.

פגשתי מישהי מטבריה,

עוד מישהי שתהיה בשכבה שלי שנה הבאה.

וישבה לידי אתיופית מפגרת.

[אני לא גזענית, היא באמת היתה מפגרת><]

עכשיו רק יש לקוות שיהיה טוב

שאני אתרגל לזה..

אני בטוח אתרגל.

אני ילדה גדולה.

לילה טוב.

וזה אףפעם לא יגמר.

וזה התחיל כבר מזמן.

וזאת החלטה שלי.

רק שלי

ושל הלב, כמובן.

אבל זה מציק.

וזה מוזר.

וזה עצוב.

ואנימרגישה זה פאטת.

הכל פאטת.

ואני פוחדת.

ואני לא רוצה להתגעגע יותר מידי.

ופתאום אני מתחילה לחשוב,

לפחד,

אני כבר לא בטוחה

שאני רוצה לעזוב.

אבל אני לא רוצה להיות שם שנה הבאה.

הכל, ולא שם.

אבל הצילום,

אבל האחים [לא כולל ניצן>.>]

אבל הקירות,

אבל החיות,

אבל אמא,

אבל אבא.

ואני יודעת שזה לא טוב.

אני יודעת שאני לא רוצה להיות פה

אבל באותו זמן

לא רוצה להתגעגע יותר מידי.

לא יודעת אם אני אתרגל

כאילו..בטח שאני אתרגל..

אבל זה כאילו שאני צריכה להתפשר..

לסבול שם כי אני לא רוצה להיות פה.

לסבול שם כי אני גרה פה..

לא.לא לסבול.

דאמנ.פתאום אני מרגישה כ"כ רע.