עוד יומיים זה יום השנה שלו...יש מלא תחושות שמציפות אותי.
כעס,עצב,געגוע,יאוש,בכי.
אני פשוט רוצה לפרוק את הכל מעלי.
בשבילו:"אנחנו לא באמת מתגברים על האבל.זה מפחיד להתגבר.בכל פעם שאתה קצת מתגבר,אתה גם קצת שוכח.ואתה מרגיש שבגדת.כי בשביל להרגיש יותר טוב,אתה לומד להרגיש פחות.אז אתה מתחיל להוריד מהקצוות.אתה עובר מסיבת יומולדת בלי לחשוב שהמת שלך אוהב עוגת גבינה,הולך בלעדיו לקומדיה רומנטית,רואה חייל ברחוב ולא חושב כמה הוא דומה.כי זה קשה,להסתובב איתם לכל מקום.אי אפשר לחיות ככה.זה לא פייר כלפייך,זה לא פייר כלפי האנשים שאתה אוהב. אז אתה לומד לשים את המתים קצת בצד.לא לקחת אותם לחתונות,לא לספר עליהם סיפורים ארוכים מידי,לא להרוס לכולם את הערב.ואתה אומר לעצמך-וכולם אומרים לך-שחזרת לחיים,שאתה בסדר,אתה חזק,אלא שזה לא נכון.כי אם היינו חזקים היינו חושבים עליו בכל יום.כל היום,לא חושבים על משהו אחר,לא עושים שום דבר אחר,משאירים אותו חד וברור כואב כמו ביום הראשון.היינו עושים את כל הדברים ההגיוניים:משתגעים,מתאבדים,מתנפצים מכאב ומזעם.מי שמת מכריח אותנו לבחור בינו לביננו,בין מותו לחיינו.ואנו בוחרים בנו.
אי-אפשר לכעוס על המתים.
הם עוזבים אותנו בדיוק ברגע שאנחנו הכי חלשים,הכי זקוקים,הכי צריכים אותם לידנו.
זה בלתי נסלח.
רק עכשיו מת לנו מישהו שאהבנו כל כך,ומישהו שאהבנו כל כך לא פה כדי שנוכל לספר לו.
אם מת לך ילד,אתה זוכרת את תפקידך לקחת את ילדך למקום שקט,להסביר לו לאט לאט מי מת,להסביר לו שהוא עכשיו למעלה,במקום טוב יותר,שזה כמו ללכת לישון ולא להתעורר.
אם אבא שלך נהרג,אתה צריך את אבא שלך.
את הניסיון שלו,את זה שהוא אמר שאם פעם יהיה לך קשה באמת,הוא יהיה שם בשבילך,כי בשביל זה יש משפחה.
דווקא כשהאדם הכי קרוב לך הולך כדי לא לחזור,האדם הכי קרוב אלייך לא פה בשביל לעזור.
לא מספיק לו למות,הוא מתעקש גם לדפוק נפקדות.
במקום להילחם אתנו בשדה הקרב של הצער,הוא משאיר אותנו לבד פעמיים.
פעם אחת למטה,פעם שנייה בשמיים.
אז אנחנו כועסים על המתים.
מתביישים וכועסים.
פעם אחת בשבילם.
ופעם אחת בשביל החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
