אלמוגיה

עוד יומיים זה יום השנה שלו...יש מלא תחושות שמציפות אותי.

כעס,עצב,געגוע,יאוש,בכי.

אני פשוט רוצה לפרוק את הכל מעלי.

בשבילו:"אנחנו לא באמת מתגברים על האבל.זה מפחיד להתגבר.בכל פעם שאתה קצת מתגבר,אתה גם קצת שוכח.ואתה מרגיש שבגדת.כי בשביל להרגיש יותר טוב,אתה לומד להרגיש פחות.אז אתה מתחיל להוריד מהקצוות.אתה עובר מסיבת יומולדת בלי לחשוב שהמת שלך אוהב עוגת גבינה,הולך בלעדיו לקומדיה רומנטית,רואה חייל ברחוב ולא חושב כמה הוא דומה.כי זה קשה,להסתובב איתם לכל מקום.אי אפשר לחיות ככה.זה לא פייר כלפייך,זה לא פייר כלפי האנשים שאתה אוהב. אז אתה לומד לשים את המתים קצת בצד.לא לקחת אותם לחתונות,לא לספר עליהם סיפורים ארוכים מידי,לא להרוס לכולם את הערב.ואתה אומר לעצמך-וכולם אומרים לך-שחזרת לחיים,שאתה בסדר,אתה חזק,אלא שזה לא נכון.כי אם היינו חזקים היינו חושבים עליו בכל יום.כל היום,לא חושבים על משהו אחר,לא עושים שום דבר אחר,משאירים אותו חד וברור כואב כמו ביום הראשון.היינו עושים את כל הדברים ההגיוניים:משתגעים,מתאבדים,מתנפצים מכאב ומזעם.מי שמת מכריח אותנו לבחור בינו לביננו,בין מותו לחיינו.ואנו בוחרים בנו.

אי-אפשר לכעוס על המתים.

הם עוזבים אותנו בדיוק ברגע שאנחנו הכי חלשים,הכי זקוקים,הכי צריכים אותם לידנו.

זה בלתי נסלח.

רק עכשיו מת לנו מישהו שאהבנו כל כך,ומישהו שאהבנו כל כך לא פה כדי שנוכל לספר לו.

אם מת לך ילד,אתה זוכרת את תפקידך לקחת את ילדך למקום שקט,להסביר לו לאט לאט מי מת,להסביר לו שהוא עכשיו למעלה,במקום טוב יותר,שזה כמו ללכת לישון ולא להתעורר.

אם אבא שלך נהרג,אתה צריך את אבא שלך.

את הניסיון שלו,את זה שהוא אמר שאם פעם יהיה לך קשה באמת,הוא יהיה שם בשבילך,כי בשביל זה יש משפחה.

דווקא כשהאדם הכי קרוב לך הולך כדי לא לחזור,האדם הכי קרוב אלייך לא פה בשביל לעזור.

לא מספיק לו למות,הוא מתעקש גם לדפוק נפקדות.

במקום להילחם אתנו בשדה הקרב של הצער,הוא משאיר אותנו לבד פעמיים.

פעם אחת למטה,פעם שנייה בשמיים.

אז אנחנו כועסים על המתים.

מתביישים וכועסים.

פעם אחת בשבילם.

ופעם אחת בשביל החיים.

היה לנו ערב אחד של צבעים כל קבוצה קיבלה צבע אנחנו קיבלנו את הצבע הכחול והיו לנו כמה משימות...היה ממש ממש ממש כיף למרות שהפסדנו.

ערב לפני זה עבדתי על התלב"ס של עד 4 בבוקר!!!!!!!!!וואו זה היה קשה אבל הצלחתי זה היה ממש ממש שונה להעביר מול מצלמה זה ממש לא אותו דבר הפעולה הייתה בסדר אבל אני צריכה לעבוד על נ"ס הקתימבה שלי...

אז נחזור לאותו אחרי הפעילות עם הצבעים הייתי צריכה לעבוד על קבלת השבת האלטרנטיבית ומי שעבד איתי היה אליעד.

זה היה ממש קשה עבדנו עד חמש בבוקר (יותר נכון אני עבדתי)ולא מצנו כלום(הוא ממש ממש קשה אין פלא שכולם שונאים אותו ומשום מה אני מרגישה כל כך רע כשאני אומרת את זה)אז כולנו היינו ממש עייפים והחלטנו לוותר על אחת הפעולות ובזמן הזה נמשיך.ביום הזה כל הזמן איבדתי את הקול הרגשתי ממש ממש רע אבל זה עוד כלום למה שבא אחר-כך.

היה את הערב הורי ולא אמא שלי ההורים של תפוז וההורים של שירה בנו אז שמנו על עצמנו שלטים (ילדים לאימוץ נא להחזיר עד חמש וחצי)וככה עלינו היה ממש ממש כיף ומצחיק.

אחר כך כינסו את כולנו והוציאו רק את סניף ראשון אף אחד לא הבין למה,אחת הבנות יצאה והיא אמרה שהיא ראתה את כל סניף ראשון בוכה כולנו הבנו שקרה משהו שכניראה מישהו מת.

וכן אבא של אחד מהחניכים נפטר מהתקף לב ,זה היה ממש ממש קשה לכולם כולם בכו עם כולם וניחמו את כולם (אני ממש ממש בכיתי כי זה הזכיר לי את הרגע שלי סיפרו)ישבתי עם טל ועם עדי דיברו ואיתם ממש התקרבתי...יש שם פשוט אנשים מקסימים אני באמת לא חשבתי שאני יוכל לאהוב ככה אנשים בזמן כל כך קצר.

בגלל כל מה שקרה לא הסכמתי להעביר את הפעולה הרגשתי שאני ממש לא מסוגלת,ואז החלטתי לדבר עם חונן שיוותר על הפעולה וסיפרתי לו והוא שיכנע אותי להמשיך למרות הכל.

היה קשה להעביר את הפעולה,איבדתי את הקול כמה דקות לפני,לא היה לי הכי כוח רצון להעביר וגם זה קשה להעביר פעולה כשעשרים מתוך חמישים חניכים בוכים אבל התגברנו על זה והמשכנו ליום שבת.

זה היה ממש ממש כיף כולנו היתפללנו שרנו ואכלנו ביחד ממש התחברנו.

אני פשוט אדלג ליום ההולדת שלי...יום לפני נפגשנו עם הבריטים וואו הם היו ממש ממש סנובים,כולנו חיכינו שהם ילכו כבר..

בערב כולנו הקמנו מדורה וטל עדי יצחק מיכל ואופיר שמרו שאני לא אלך ועד השעה 12 הם צעקו לי יום הולדת שמח הם חיבקו אותי ושרו לי היה ממש ממש כיף,מאי נתנה לי את המתנה שלה והדבר היחייד שהפריע לי זה שנטשה לא באה אלי אני הייתי צריכה ללכת אליה היא הייתה עם אמיר.

וביום ההולדת שלי היה טיול שטח היה בסדר קיבלתי הודעת "אהבה" מאבא שלי:יום אחד את תמותי" והתגובה שלי כמובן הייתה:"את זה אני יודעת אבל אתה תמות קודם"...וואי הרגשתי ממש ממש טוב אחרי זה.

המסיבת סיום הייתה בסדר לא ממש מה שציפיתי אבל זה לא נורא יום אחרי זה כולנו נפרדנו והלכנו לסוכנות היהודית ממש התרגשתי לקבל את התעודה.

חזרנו הבייתה וכשחזרתי התגובה הראשונה של אמא שלי הייתה:"אה..את כאן?" וזה כל כך איכזב אותי כי זה לא מה שציפיתי.

אתמול הכלתי לצמרת היה כנס שדרות (אין לי מושג למה קראו לזה ככה כי זה היה על אלכוהול)עשינו לפני סבב מה נישמע וקשת ממש ממש ממש עיצבנה אותי היא התייחסה אלי כמו אל מפגרת מיום ליום אני םשוט שונאת אותה.

אחרי זה הלכנמו להופעות היה ממש מגניב וחזרנו כולנו הבייתה בדרך הייתה לי עוד שיחה עם אופיר על נושא שממש מפחיד אותי הוא נתן לי עצות אבל האמת אני ממש ממש מפחדת לקיים אותם אני פשוט מקווה שהכל לא נכון.

היום היה ממש ממש מוזר אמא שלי התייחסה אלי ממש ממש טוב...אני עוד יתרגל..(אני מקווה שזה ימשיך ככה).

וואו היה מדהים מאני כל כך רוצה לחזור לשם יש לי מלא חויות והכרתי אנשים מדהים.

אז ככה היום הראשון-ביום הראשון ממש התרגשנו אני מי ונטשה עלינו על האוטובוס וברחובות עלו שני בנים ממש ממש חמודים שבי(אלירן )וגרגורי(יואל) הם היו ממש ממש מצחיקים ונחנמדים במיוחד שבי.

התחלקנו לקבוצות ואני הייתי בקבוצה של זואי ומו(יש!!!!)עשינו פעולת היכרות וזה היה קצת מפחיד כי חשבתי שאני לישתלב עם אנשים.

בערב ראינו סרט על בית ספר שבו יש כיתה מופרעת ומורה שהצליחה להשתלט עליהם הסרט היה טוב הוא גרם טיפה לחשוב והיה כיף:)

ביום השני-האמת שרצף הימים לא מסתדר אז אני פשוט יספר אממ קיבלנו בערב את מיספרי הברזל (מספר 3) היה ממש ממש קשה וכיף התעצבנתי ממש מהפרצופים שלהם (המנצים)הם כל כך שמחו להתעלל בנו (וכן אופיר ראיתי את החיוך שלך)אחר כך קיבלנו את המטלות (טלב"ס וקבלת שבת אלטרנטיבית)שמחתי שקיבלתי את שני אלא למרות שרציתי להיות בהצגה של הבריטים (וטוב שלא נבחרתי).

היו לי בהלך הקורס כמה שיחות ממש אישיות עם אופיר והוא בן אדם שממש כיף לדבר איתו והוא מקשיב לך הוא ממש השתנה או שהוא היה ככה ולא שמתי לב הוא פשוט בן אדם מדהים .כיף להיות ידידה שלו.

באחד הימים ראינו את הסרט הנחשול וואו הוא  היה ממש ממש חזק והוא גורם לך לחשוב המון פשוט נישארתי בשוק ממנו....

את ההמשך אני ימשיך מחר כי אני מתה מעייפות אז לילה טוב:)