הרבה זמן? קצת? זה הכל עניין של נקודת מבט.

אז עזבתי את הצבא, התחלתי ללמוד. כמו כל דבר גדול בחיים, זה לא היה דומה בכלל לציפיות. 

הלימודים.. מרתקים, קשים, מתסכלים, הם סוג של אתגר, שונה מכל מה שקדם לו, כי שמטפסים על הר גבוה ואי אפשר יותר, הדבר היחיד שצריך לעשות הוא להמשיך בכל זאת,עוד קצת, לפסגה. שלא יודעים איך לבצע פרוטוקול החיאה מסוים, הולכים לספרים, או מתרגלים על יבש, ובסוף, גם, מצליחים. לא כזו היא החדו"א, או הפיזיקה, או אפילו קורסים מסוימים של תכנות. הם רוצים הבנה, אותו מושג חמקמק שמתחבא אי שם מאחורי ידע והגיון, אבל לא בדיוק ממש זהה לאף אחד מהם. וזה מתסכל מצד אחד, ומספק לאין שיעור לדעת שעברת את הקורס הזה, או, שאתה יודע איך מחשבים את התכנסות האינטגרל ההוא. וזה לא כמו הנוף שנשקף מפסגות הגולן, או ההרגשה שלאחר השבת פצוע על ערס דווי בחזרה לחיק החיים. זו הרגשה שונה, הרבה פחות מרשימה מהנוף, והרבה פחות מחממת מהצלת חיים, אבל לא פחותה מהם, זו ההרגשה שמשאירה אותך בוהה בשמים, בצמחים, בטבע, ואז אתה מבין, קצת, מה קורה מסביבך, וזה נהדר בדרך אחרת לגמרי.

האנשים, הם אנשים, בשורה התחתונה, כמו במכון ויצמן, בגולני או בשייטת, יש טובים (הרוב), יש רעים (מעט), ויש אנשים שאתה לא מבין איך הסתדרת עד עכשיו בלעדיהם (שניים). אבל אחרי שמצאתי מחנה משותף עם המסייעת, לא קשה למצוא מחנה משותף עם עתודאים.

ואני? קצת רופס, כי למי יש זמן לעשות כושר, הרבה יותר חכם, קצת פחות שמח, אבל במקום אחר הרבה הרבה יותר מאושר.

שנה ב מוצלחת לכולם.