מקום קטן אינטימי בעיר העתיקה, בית הקפה, בשל שטחו המצומצם מתפרץ הוא אל הרחוב בצורת

מספר שולחנות עץ עגולים,וזוג כסאות לכל שולחן.אזור  מקורה ביריעת בד ירוקה עבה ואטומה.

שער העיר משרה עליי הרגשת נינוחות.שם אני יושב כדי לברוח מן המציאות היומיומית,

ריצה מטורפת של החיים המודרניים,הרצון לממון,הקפיטליזם.

הרעש והמולה נעלמים להם בפינה זאת של החיים, שקט  ושלווה חובקים אותי, כמו שמכת

פוך עבה בלילה גשום וקר ,עוטפת ומחממת. אני בוחר שולחן עגול קטן הצופה אל הרחוב,

שם ניתן לצפות באנשים העוברים על פניי.אנשים זרים להם אני מחבר סיפורים בראשי,

 הנה עובר רוכב אופניים המרכיב מאחור את ביתו הקטנה,

 עטופים הם שניהם במעילי רוח צהובים פניו של  האב דיי צעירות אך

 עיניו הכהות מספרות כי עבר הרבה בחייו הקצרים ,הלילות הארוכים על יד מיטת אהובתו ,

פניה כה צנומות וחיוורות.כיצד הוא השיב עצמו לחיים עבור ביתו יחידתו,

 הסיבה היחידה אשר מחזיקה אותו מספיק,בין החיים.

רוח החורף נושבת מביאה איתה את ריח הגשם הקרב אלינו,

ריחות של אדמה רטובה וצמחייה עטופה כולה בטיפות קטנטנות גם את ריחו של הים ,

וזיכרון של הקיץ שעזב.

אני אוחז בספל התה המהביל כדי לחמם את כפותיי הקרות ,

מקל הקינמון מציץ מן הספל וניחוחו הערב מגלה לי

את תחושת הרוגע שטומן בחובו המשקה, מקרב הספל אל פי והאדים המבושמים

בקינמון מחממים את אפי האדום והקר מתמלא בחומו וטובו של המשקה

 לאיטו מפלס גל החום את דרכו בגופי ומפשיר את כל חלקיי הקפואים.

עלמה במעיל ארגמן פורמת את כיסויי המטריה  וכיפה לבנה נפרשת מעל ראשה,

וברגע החל מטר של טיפות למלא את הרחוב ,אנשים רצים מחפשים אחר מחסה.

רק צמד זאטוטים במעילים ומגפים כחולים מקפצים מרקדים להם בשלוליות שנאגרו 

 כבריכות קטנות מפזורות , טלאיי מים על מדרכת האבן. הגשם שוטף את הרחוב בעזות ואך בן רגע

 פסק הגשם , הילדים פסקו לרקד ונעלמו כמו הגשם.העלמה בארגמן  סוגרת את המטריה הלבנה ,

 רק עניי אזמרגד חתוליות, מבליחות דרך הצעיף הצחור העוטף את פנייה,

מבטה חודר אל תוכי  ומעביר בי רטט, קור אוחז בי שוב. אני קורא לה אליי  אך קולי  נבלע 

בשריקתה הפתאומית של הרוח,  אותה הרוח מסמאת את עניי באבק , צריבת אבק דומעת את עניי

ועלמת הארגמן נעלמת כלא הייתה. בעניי צרובה דמותה אדומה, אני מחפש אחריה אך היא אינה.

פיסת נייר  שנחצתה מפינת דף משבצות חלמוני, נחה  לה על השולחן לצד ספל התה. באותיות

הכתובות בחופזה , מסולסלות כחולות ,שמה. אני מגלגל על לשוני את שמה מספר פעמים מתענג

 על כל צליל והברה. תחת שמה רשומה  קבוצת ספרות אשר כל ספרה לבדה אינה מציינת דבר, אך

 יחדיו כ משפחה מלוכדת ומסודרת  בסדר נכון מגלה לי  כיצד אוכל  להיפגש עימה. טומן עמוק בכיסי

את הפתק הצהוב, מסיים את מלוא ספלי ,קם ממושבי

וחוזר אל הרעש והמולה, עד הגשם הבא.