שוכב לבד במיטה זרה נע בין ערנות לשינה,גופי כואב וזיעה קרה מכסה אותי.

כבר שלושה ימים יורד הגשם ללא הפסק על מנאלי הישנה,עננים שחורים מכסים את חופת השמיים

 ופסגות ההרים לבנים תחת מעטה שלג אשר החל להתפשט מטה אל תוך הכפר.

והיא נעה במחשבותיי, כאשר החלום מתמזג עם המציאות.

אני פוגש אותה לראשונה ברכבת מרישיקש לדרמסאלה,היא ועוד זוג חברים גם פניהם לדרמסאלה,

שערה חום דבש ומשיכות מכחול זהב של קרן שמש ביום אביב, חיוכה רך ועדין מקדם כל פנים טובות.

 ברכבת בה המוניי זרים  ואני מרגיש קצת פחות בודד.

במהלך נסיעתה  של הרכבת לא דיברנו הרבה,עשנו מעט, אכלנו מעט, ישנו מעט.

מכונסים בעצמנו מחוברים אל נגני המיני,כל אחד מאזין אל הנעימה הפרטית שלו.

כמו בפסקול  של סרט אשר מלווה אותך לאורך כל הטיול. לקראת בוקר מגיעים אל התחנה,

לאחר נסיעה ארוכה של ארבע עשרה שעות ברכבת ,ומריבת לילה מאוחרת על מושבי בקרון.

ציפתה לי עוד נסיעה קצרה בת שלוש שעות אל הכפר, באוטובוס עתיק ודחוס .

הכפר דרמקוט  בו התארחנו היה קצת גבוה יותר על  ההר מדרמסאלה.

 הנוף המשקיף אל העמק היה מפליא  בתים קטנים כמו פטריות  אשר צמחו על הר ולמרגלותיו,

העצים הירוקים. השקט והשלווה עטפו את ההר. השקט אשר חסר לי בארץ

 ( כאשר המולת הקרובים אליי רדפה,וכיתרה אותי בדרישותיהם), עכשיו עוטפת  ומכרבלת אותי לחיקה, השלווה.

הקצתי מן החלום, לקול נקישה על דלתי, בעל הבית בו התארחתי במנאלי,

אומר לי באנגלית בטעם הודי שאספקת החשמל התחדשה והמים חזרו לזרום. בעניים עייפות, אני מודה לו.

לאחר זמן מה פוקח את עניי,וקם כדי לרחוץ את גופי המיזע. המים החמים שוטפים אותי מן הקרה,ו

מרככים את שריריי  המכווצים. לאחר הרחצה אני עדיין חלש ועייף.

מתיישב על המיטה , ומפעיל את הנגן. מלודיה  מלנכולית אשר צובעת את החדר בכחול, מעלה בי את דמותו של מגיד העתידות,  אשר פגשתי לראשונה בשוק (Main Bazaar) ההומה כאשר הגעתי לדלהי. אני זוכר את השוק ועוצמת החיות הגועשת בו, רעש שאון של אנשים, וצפצפות האוטו-ריקשה הזועקות אל האנשים לסור מדרכם ומוזיקה הודית המתנגנת בקולי קולות,וניחוחות של אוכל מתובל חריף ומתוק בנוסף לצחנת הרחוב המלוכלך.

בעודי מהלך לאורכו של  הבזאר סוקר בעניים תמוהות את מרכולתם של הסוחרים אם זה בגדים אשר פרצופו המתוק של האל וישנו התינוק או הפנים בעליי חדק הפיל של האל גנישה מתנוססים במרכזם. או חנות ספרים משומשים באנגלית ואפילו בעברית. לכד מבטי אל אדם אשר מביט בי מן הצד,גוון עורו שחום מתובל בצבע הזית, שפם לבן עבה ושני קצותיו מתעקלים מעלה וזקן המעטר את פניו. טורבן תכול על ראשו. כאשר הבחין שמבטי מרוכז בו ,ניגש אליי  ואמר לי באנגלית אשר ניב הודי מתגלגל על לשונו כי דבר מה חשוב יש לו לומר לי. הוא סיפר לי שהוא מגיד עתידות. אני מתרגז מן ההטרדה, ועונה לו בכעס ,מה אתה רוצה ממני. מבטו תכול העניים חודר אל תוכי ,מרכך את עמדתי הנוקשה. הוא מגיש לידיי פתק מקופל ואומר לי לקפוץ את ידי האוחזת בפתק,

לאחר מכן שואל אותי מהו הצבע המועדף עליי,

 עדיין ספקן אומר בראשי תאמר לו כחול מכוון שאולי הוא ניחש את הצבע על פי חולצתי הירוקה,

Blue אומר לו באנגלית  אשר טעמים של השפה העברית והתרבות הישראלית טבועים עמוק בשורשיה.

מרוצה מעצמי על כך שערמתי אליו, הוא אומר לי לפתוח את הפתק אשר היה קמוץ בכף ידי.

ולהפתעתי הרבה בכתב יד מעוגל בצבע כחול על נייר לבן ,קרצו לי האותיות B-l-u-e.

כעת  בעודי המום מן המקרה, ומנסה להבין מה לעזאזל כל זה אומר. עיניו התכולות לוכדות אותי ברשתו. עד עתה הזיכרון של אותו אירוע היה מעורפל עד לרגע בו אני נפרד ממנו, ופחות כחמישים דולרים בארנק."אל תעשה לך כאן חברים,יש לך בבית מספיק חברים. רק צער יהיה לך מחברים אשר תפגוש כאן". כך פחות או יותר היו מילותיו.

אני רוצה לחזור אל והנחמה של החלום.מתכרבל בתוך השמיכה וקורא אל השינה ואט אט מגיעה התנומה. הזיכרון של הכפר בהרים עולה בי. אני שוב בדרמקוט, וגם היא כאן, הדר. אני מביט בפניה החיוורות. הכאבים עזים בבטנה מחקו את חיוכה המלבב.לוקח אותה תחת השגחתי.ומטפל בה בסודו של הרייקי,

אשר למדתי רק לפניי מספר חודשים ממאסטר רייקי אשר התגורר במקדש בפושקר.

שוכבת על המיטה ואת בטחונה שמה בי. אני עוצם את עניי ומצייר במחשבתי את הסמל הסודי,פוקח את עניי ומניח את כפו ידיי על ראשה.עקצוצים החלו לקפץ להם בכפות ידי, כל אדם חש את אנרגיית הרייקי אחרת אמר לי המאסטר. גל של חום עלה בי,הרגשתי כיצד גופי בוער בלהבה אך ללא כאב,לאט העברתי את כפות ידיי אל  אזור מיקום היד הבא של הטיפול ,כך במשך כשעה עברתי את כפות ידיי המעקצצות על עשרים וארבע מיקומים בגוף האדם. כאשר הגעתי אל אזור המיקום השש עשרה על רגלה הימנית,עקרב שחור הטבוע על עורה הצחור, צבתותיו פתוחות קדימה ועוקץ זנבו מתעקל ומוסתר על קרסולה. במשחק של אור וצל הוא נע קלות , ובאבחה מהירה נועץ בי את ארסו, לאחר רגע קט של בהלה פטרתי זאת כמחזה שווא.אני שב אל הטיפול וקצות אצבעותיי חשות  את בשרה נכנע למגעי העדין , חום החל לכסותה ועד תום הטיפול היא נרדמת בשלווה.

לאחר שבוע נפרדנו, היא עזבה את דרמקוט והמשיכה אל מנאלי. השבוע יחד היה כה מהנה, בו אני משיב לה את חוסנה וגם צופים יחד בסרטים במסעדה קטנה בכפר.הכוכב הידידותי, בבעלותו של מטייל ישראלי אשר נשבה לשלווה של הכפר והחליט לפתוח כאן על ההר מסעדה אשר כוללת חדר סרטים על מסך טלוויזיה ענק, שאלתי אותו איך הצליחו להביא את הטלוויזיה אל המקום ענה לי לאט לאט. בצהריי יום בו נפרדנו הרגשה מרה עלתה בבטני, אני מוצא את עצמי על אוטובוס למנאלי, בעוד נסיעה  קצרה של ארבע שעות. כאשר אני מגיע, הירח וכבר עומד במרכז השמיים וסביבו מרקדים הכוכבים. מוצא חדר פנויי לאחר מספר רב של בתי הארחה בהם אני עובר ומעיר  את המארחים. בחדר מיטה וזה מספיק לשעה כה מאוחרת,

נופל לשינה קצרה אך מספקת. בבוקר השמש המחממת מלווה אותי בחיפושיי אחר הדר,

 לאחר זמן מה של צעדה וחיפוש אחר ה Guest House  בו היא התארחה.

אני מזהה את קולה בעודי מחפש בין חנויות חלפני הכספים וספקי התקשורת (שיחות חוץ ומחשבים בעליי תקשורת אינטרנט ).אני ניגש אל פתח החנות ואומר שלום,היא מפנה את מבטה אליי ולאחר רגע של זיהויי מזנקת לעברי בזרועות פתוחות ומקרבת אותי אליה בחיבוק.לאחר שיחת טלפון עם אמה, עיניה  אדומות ,קולה חנוק ,ומסיכת דמעות מלוחות מסתירות  את פניה ,צער מטביע את ליבה, ואני מחבק אותה חזק כדי לנחמה.

 זאת אותה הרגשה אשר תקפה אותי אתמול  ומלאה אותי בשליחות כה חשובה.

אנחנו חוגגים יחדיו את פגישותינו המחודשת בארוחה קלה  במסעדה ישראלית.

החלטנו לרדת אל מנאלי החדשה, השוק  מלא במרכולתם של אנשים נחמדים ושל נחמדים פחות , מסתובבים שעות ובוחנים את הדוכנים לפרטיהם עד שמטר קל מבריח אותנו אל מחסה. עטופים בצעיפי שָׁל ,אנו אצים אל החדר אני אוחז בידי שקית נייר חומה מלאה בדובדבנים אדומים זהובים,אשר קניתי בזול.

במרפסת מקורה יושבים בשקט ,מאזינים לגשם היורד,הרוח המנשבת וצלילי המוזיקה הבוקעים מהרמקולים הקטנים.יוצרים תצריף מלודי של רחשי הטבע וצלילים אלקטרונים יחד.

צופים אל ההרים,וסופגים את השלווה.  אנחנו זוללים את הדובדבנים , מתפוצצים בחלל הפה, מתוקים חמוצים.ובושמם עולה במעלה האף יחד עם ריחו של הגשם ,הטבק והג'ראס.

עוד אנו חוקקים בראשי זיכרון אותו אני אשא איתי.נרדמנו חבוקים בחדרה.

כשהקצתי משנתי  מפוכח,הנגן עדיין משמיע את אותה המלודיה.היא עזבה לפניי מספר ימים. ואני שוכב לבד במיטה זרה.הגשם פסק.העננים המכסים את פסגות ההרים התפזרו.