שולה פותחת את הדלת בדיוק כשאני מוזגת מים רותחים לקפה הראשון של הבוקר, "בוקר טוב" היא מברכת אותי. אני מחייכת בקושי, אבל היא לא באמת שמה לב. "איפה סבא?" היא שואלת ואני מצביעה עם הסנטר לכיוון החדר שלו.

שיחה בלי מילים.

ככה שולה פותחת כל בוקר אצל סבא. היא המטפלת שלו בשנתיים האחרונות. או אולי כבר שלוש? היא זו שלוקחת את המושכות לידיים כשאנחנו כבר מותשים נפשית.  

ברגע ששולה רואה אותי היא מחייכת ומייד פוצחת בסיפור אודות המאורעות האחרונים בחייה. כשאין דברים עסיסיים לספר היא מתחילה בהשוואות בין סבא והמטופלים בעברה, כשסבא שלי תמיד על תקן האקס המיתולוגי- הנוכחי. בזה אחר זו היא מניחה את כל המטופלים שלה ב 20 שנים האחרונות על כף המאזניים. סבא תמיד מנצח.

היום היא מספרת לי שהילד שלה כבר חודשיים מתכנן איך להציע נישואים לחברה שלו. הבת שלה כבר מוציאה אותה מדעתה עם החבר הדגנרט שלה והבת הצעירה שוב פעם נכשלה בתיאוריה. בפעם התשיעית.

"הוא רוצה להציע לה נישואים. הוא קנה לפני חודשיים טבעת ושרשרת בשבילה. איזו טבעת יפה, יצאו לי העיניים. האמת, כבר אמרתי לו שאם היא לא מסכימה הוא מביא לי את הטבעת ולאחותו את השרשרת". מה ז"א היא לא תסכים, שאלתי, אז למה בעצם להציע? והיא מסתכלת עליי ומעקמת פרצוף "אני יודעת...יצא להם לדבר על חתונה והיא אמרה לו חד וחלק שהיא לא מוכנה לחתונה בכלל". אני בוהה בה, לוגמת מהקפה, מקווה שזו אני שלא שומעת טוב כי לא התעוררתי עדיין לגמרי. אני מחליטה לקחת את הסיכון ובכל זאת לשאול אותה "למה לא הצעת לו שיחכה עם זה קצת? זה יכול להרוס להם אם היא לא תסכים". ושולה לוקחת רגע לחשוב ואז היא פונה אליי ואומרת "תשמעי, אני לא אכפת לי. אם הם יתחתנו ההורים שלה יקנו להם דירה ואני התפטרתי מזה. ואם היא לא תסכים אז אני אקח את הטבעת. מה אכפת לי אני? שיעשה מה שהוא רוצה".

"והחבר של הבת שלי, עולה לי על כל העצבים, מאיפה הביאה את הטמבל הזה אני לא מצליחה להבין. כל היום מול הטלוויזיה מוץ מוץ מוץ מוץ מוץ". 'מוץ?' אני שואלת. "נו באמת, כל דבר צריך להסביר לך? כל היום בתחת של השני לא מפסיקים להתנשק לי מול העיניים. והקטנה שלי אתמול נכשלה עוד הפעם, ומה שהיה בבית, אל תשאלי! לקחה לי את הבריאות. כל כך צעקה שכבר נהיה לי קוצר לב וכאבי דופק והייתי צריכה לשכב". ובלי לקחת אויר היא ממשיכה "תגידי הראיתי לך את התמונות שלהם?", אני מנענעת את הראש לשלילה ולוקחת עוד לגימה בזמן שהיא רצה לתיק ומוציאה את הארנק. "זה הגדול שלי, הוא בן 23 עכשיו, מושיק כפרעליו. זאתי קטנה ממנו בשלוש שנים, בת 20, כלנית. והקטנה שלי בת 17, מורן. אמן שתעבור כבר תיאוריה, עשתה לי חור בראש". אני רוכנת קדימה וסורקת את התמונות של כל המשפחה ואז מסתכלת עליה ושואלת "ובעלך? איפה הוא?". שולה מסתכלת עליי ונוחרת, "בטח בבית, מאיפה אני יודעת איפה הוא".

"בוקר טוב" שולה מציצה עליי מהדלת, ואני כבר עם הקפה השני, ערה מתמיד ומקבלת אותה מלוא החיוך ומשיבה לך את אותה הברכה. "איפה סבא?" היא שואלת ואני מחייכת ומצביעה על השירותים "היום הוא כבר הקדים אותך". ושולה מחייכת ומתחילה להכין לו ארוחת בוקר וקפה. בשיחת טלפון של בוקר אני שומעת אותה אומרת לאחותה "שתלך לעזאזל, כמוה יש מיליונים. חושבת שהיא יותר טובה. אני אוהבת אנשים שמסתכלים עלי בגובה פני העיניים". אני מרימה גבה ומכוונת אליה פרצוף שואל והיא מפסיקה לרגע את השצף ואומרת "אמרה לו 'לא', היא לא מוכנה לחתונה" היא מתחילה חיקוי מזלזל "בת זונה!! , אבל אני כבר סיפרתי לך את זה". אני מסתכלת עליה המומה "מה? מתי סיפרת? אין מצב שהייתי שוכחת כזה דבר" והיא מסתכלת עליי במבט רציני ואומרת "כן, אתמול אני סיפרתי, כשישנת".

אצל שולה, בטח כבר הבנתם- זה כמו באמנות. אין דבר כזה שאין דבר כזה.

בצהריים של קיץ, או חורף שהתחפש לקיץ, נכנסתי הביתה בדיוק כששולה עמדה לצאת. הספקתי בדיוק בזמן כדי לתת לה תשלום על עבודה נוספת שהיא עשתה אצל סבא. הושטתי לה את השטרות ואמרתי לה "זה מה שמגיע לך על אתמול" וחייכתי, לעצמי בעיקר, כי זו בדיחה שתמיד רצה בין חברים. מופתעת צפיתי בשולה קופצת אחורה עם שתי רגליה בורחת מהכסף כאילו הוא נגוע "מה פתאום? השתגעת?" היא צועקת עליי "לא נעים לי". אני מביטה בה ושואלת "את בדרך כלל עובדת בחינם?" והיא מסתכלת עליי וההבעה שלה משתנה והופכת לקופצנית בצורה קצת אחרת והיא אומרת "נראה לך? למה מה קרה?".

כשפסח התקרב שולה נכנסה בבוקר מותשת מהרגיל "בוקר טוב, איפה סבא?", בדיוק בזמן שאני מתחבטת ביני לבין עצמי האם להכין לעצמי קפה חזק או אחד ממש ממש חזק. "את בסדר?" אני שואלת, והיא מחייכת ואומרת "רבתי עם הבת שלי, איך שהיא עצבנה אותי- אל תשאלי!!". אז לא שאלתי. "רוצה קפה? אני בדיוק מכינה". היא התיישבה ומלמלה "את לא מאמינה איך ברחתי מהבית מרוב עצבים. השארתי את כל הבלגן ויצאתי. הכל אצלי בבית עוד כפוי". הנחתי מולה את הקפה והתיישבתי, "כפוי?" לחשתי. והיא לוגמת ומהנהנת "לא הספקתי להפשיר את הבשר, לא יודעת מה יאכלו לצהריים".

אחרי ליל הסדר, כשעוד גירדנו את עצמנו מהמיטה, שולה נכנסה בכוחות עצמה הביתה וצעקה "סבא? התעוררת?". גמורה מעייפות יצאתי לקראתה, מנסה לנחש מה כבר היא לקחה שהיא קמה עם כאלו אנרגיות אחרי החג. התשובה לא איחרה להגיע. "התארחתי מותק!! מה אני נראית לך פרייארית? חרא! אני הלכתי לגיסתי. בבוקר התפנקתי, עשיתי מניקור פניקור, ואחר כך הכנסתי שניצלים והלכתי". היא מחייכת כמחניקה סוד "מותק אני השתגעתי לקרוע את עצמי ככה בשביל החג? אצלי לא יעשו ליל הסדר גם אם יתחננו!! רוצה קפה?" היא שואלת בזמן שאני נופלת על הכיסא במטבח. "אז היה סדר מוצלח?" אני שואלת, והיא מהנהנת תוך כדי שהיא מוזגת את המים לכוסות "היה מצוין!! אבל לומר לך ת'אמת? איך אנשים מגזימים בחג הזה, כמה אוכל, כמה אוכל! כואב הלב!" ואני מהנהנת ומוסיפה חוכמה משל עצמי "כואב גם הגב". והיא מחייכת וממשיכה "אני אומרת לך אני הגעתי לגיסתי וראיתי את כל הכמויות שהיא הכינה.. מה אני אגיד לך? השתבחה עליה דעתה!!"... היא מתיישבת מולי, רצינית כולה, ומניחה לפניי את הכוס בדיוק כשסבא נכנס למטבח. "בוקר טוב סבא!!  רוצה קפה?".

"תביאי לו את שלי" אני אומרת, "אני חוזרת לישון. חג שמח שולה". "חג שמח", היא אומרת ומחייכת אליי "ובוקר טוב!!".

"בוקר טוב שולה, בוקר טוב".