במבט לאחור על החיים שלי עד כה, יש לי יותר חרטות מאשר הצלחות. או ככה שכנעתי את עצמי בימים האחרונים.

הספירה לאחור לגיל 30 החלה, והיא עומדת להגיע לקיצה בצעדים גדולים כ"כ שאני לא מצליחה לעצור. ואולי אני גם לא צריכה לעצור.

כי אם להיות כנה- שנות העשרה לא היו טובות בלשון המעטה. גם שנות העשרים לא היו כאלו מזהירות, אפילו די משעממות ומלאות בחוסר הישגיות.

אז למה אני כ"כ מבועתת משנות ה-30?

פעם מישהו הבטיח לי שעל כל 7 שנים רעות מגיעות 7 שנים טובות.

לפעמים נדמה לי  שמישהו פשוט חילק את כל ה7 שנים הטובות שלי ונתן אותן לאחרת. אני מפחדת להיכנס לעשור הרביעי של חיי בתחושת פספוס גדולה. שלא עשיתי כ"כ הרבה דברים בחיי. שלא עשיתי כלום בחיי. להיות בת 30 ולהודות בפני עצמך שאת תקועה זה לא מה שקיוויתי שיהיה. חשבתי שעד כה כבר אדע מה אני רוצה להיות שאהיה גדולה, שאדע עם מי אני אחיה את שארית חיי.שאדע כבר איך קוראים לילדים שלי. ואיך זה להחזיק קריירה. וללדת. ולאהוב.

לאהוב.

אני בת 30 בעוד שנייה ומעולם לא התאהבתי.

ולא משנה כמה פעמים המחשבה הזו עברה לי בראש, זה עדיין לא פשוט לראות את זה בכתב.

אני בת 30 ומעולם לא באמת התאהבתי.

וזה מצחיק, כי בכל מה שקשור לסביבה הקרובה שלי- הם טוענים שאני פשוט מאוד בררנית. ובאיזה שהוא מקום אני מעדיפה שזה מה שהם יחשבו. וימשיכו לשכנע אותי שאין דבר כזה גבר מושלם. אבל אם להודות על האמת, אני לא באמת בררנית. האמת הרבה יותר פשוטה מזה.

אני פשוט פחדנית.

הפחד משתק אותי ובכל פעם מחדש אני תוקעת מקל בגלגל ועוצרת את זה עוד לפני שמשהו מתחיל.

לא הצלחתי להבין את הסיבה האמיתית לזה. אפילו לא בפני עצמי. אני מנסה לחזור אחורה במסלול חיי ולנסות להבין מה גורם לי לעשות את מה שאני עושה, אבל לא בהצלחה רבה. אני מרסקת הזדמנויות עוד לפני שהתחילו. לפעמים בצדק, ולפעמים משכנעת את עצמי שבצדק.

אם יכולת השכנוע שלי הייתה כ"כ טובה גם בתחומים אחרים בחיי, הייתי היום קרייריסטית מצליחה עם יותר מידי כסף.

אני חושבת ששני דברים עוצרים אותי. שני דברים שהם אחד. פחד מכישלון משתק אותי. וכן אני יודעת מה אומרים על זה- no guts no glory.. ואני מכירה את כל הטענות האפשריות שנועדו להכניס חוכמה למוחי צר האופקים, אני יודעת ולמרות זאת לא שולטת בזה.

הפחד השני שלי הוא אותו הפחד בדיוק, אך קצת יותר ספציפי. בדיוק כמו הפחד מהיום שבו כולם יבינו שאני לא בן אדם מעניין כ"כ, שהם גם יבינו שאני לא בן אדם חכם כ"כ. ואם בבן זוג עסקינן- הוא פתאום יגלה שאין לי מה להציע. שהאישיות שלי דפוקה. שאני מובלת מחוסר ביטחון. שאני עם תהומות של חוסר הערכה עצמית. שאני לא יוצלחית. ובעיקרון- שאני כלום.

אני מפחדת לאכזב. אני תמיד מאכזבת. את כולם. את עצמי.

אני מפחדת מכישלון, כי בסופו של דבר הוא תמיד מגיע.

ולמען האמת, גם אם הוא לא מגיע, אני כ"כ מגמדת את ההצלחות המזעריות וכ"כ מעצימה את הכישלונות, שזה הפך להיות דרך חיים עבורי. וזה כ"כ טיפשי, כי אני אלופה בלפרגן לכל העולם, ואת עצמי אני שוכחת. אני משאירה את המילים הטובות לכל מי שסובב אותי, גם לאלה שלא מגיע להם, ואת עצמי אני מלקה עד זוב דם.

פתאום 30.

הגיח מאיזו פינה חשוכה בלי ששמתי לב שחלף כ"כ הרבה זמן.

ובשבוע האחרון מסתובבת לי סיטואציה בראש מלפני 7 שנים. אני יודעת למה היא הגיעה, אבל באותה מידה אני לא יודעת למה זה מציק לי כ"כ. ברור לי שפספסתי הרבה הזדמנויות שיכלו להיות ממש טובות, וזה מפחיד אותי. אבל דווקא מכולן זו הייתה הזדמנות שברור לי שטוב שהתפספסה כי הייתה מביאה אותי למקומות חשוכים, אז למה בכל זאת אני מתעכבת עליה?

בחור שעבד איתי בחברת אבטחה. בכל פעם שעלינו לסיור יחד הוא היה מתנהג בצורה כ"כ בהמית, ולא הצלחתי להבין איך כולם אוהבים אותו ומה הם רואים בו שאני לא רואה?  היינו מעבירים שעות של סיורים מתישים יחד. שנינו עם פרצוף חמוץ ומדוכאים כל אחד מחברתו של האחר.

יום אחד, כשבאתי לאסוף אותו לעוד שעתיים נפלאות של סיור, הוא נעמד ליד החלון של הנהג וחייך אליי. הוא רכן לעברי ושאל לשלומי, ופתאום היד שלו הייתה על הבטן שלי. מונחת ישר על הכרסונת שבצבצה מהמדים הלא מחמיאים בעליל. התבוננתי בו מופתעת עם פנים שואלות, כשהוא נתן בי מבט מסוקס ואמר "מה יהיה? אם את רוצה אני יכול לעזור לך לרזות".

בהזדמנות אחרת כשכל המשמרת הזמינה משהו לאכול אחרי שלא אכלנו יומיים בגלל עבודה אינטנסיבית, הוא הסתכל עליי מופתע אחרי שהזמנתי לעצמי שניצל צ'יפס סלט בפיתה, ושאל בחשש "מה נסגר? לא אכלת מיום כיפור?".

אחרי לא מעט משמרות שלא נתקלנו האחד בשנייה שובצנו שוב יחד. נסיעה פסטורלית בשעת שקיעה, מזג אוויר מלטף. קצת לפני שנכנעתי לרוח הנעימה הוא פתאום שאל "תגידי, את לסבית?". הוא נתן לי להרגיש כמו הייצור הכי לא מושך שהוא נתקל בו בימי חייו. בלי לרצות חשתי איך אני מתכנסת בעצמי ומנסה להעלם בכוח המחשבה בכל פעם שהוא היה בסביבה. כשהוא שאל על נטיותיי המיניות, עניתי שאני עדיין סטרייטית, והוא התנצל ומייד התעניין "יש לך חבר?". בלי למצמץ שיקרתי "כן יש לי. כבר ארבעה חודשים. יוא(ה)ב".

חודש לאחר מכן כשהוא התעניין בי וביואב, הובכתי. בעיקר כי שכחתי ששיקרתי. עניתי שנפרדנו. "אני מצטער" הוא אמר ושתק. ופתאום הוא עצר את הרכב ושאל "אז את רוצה לצאת איתי מתיי שהוא?". "לאאאאאאאאאאאא" נחרדתי. כ"כ עסוקה בעובדה שהוא עושה ממני צחוק ולא שמתי לב שהוא פשוט משך לי בצמות כל הזמן הזה. ובסוף יצא שהוא המאוהב ואני זו ששברה לו את הלב. אותה אחת שהוא כ"כ ניסה לשנות. והרי ברור שניסה לשנות, כי הרי לי אין כלום להציע.

וכבר שבוע שאני מסתובבת עם הזיכרון הזה בראש. מנסה להבין האם פספסתי כשהגבתי מתוך חוסר הביטחון שלי. ויודעת שאם היינו ביחד הייתי סובלת בכל שנייה שבו הייתי חושבת שאני לא ראויה לו, כי יש בי כ"כ הרבה לשנות. ואני גם חייבת לרזות.

אז למה, למרות ההיגיון, אני מרגישה שזו חרטה?

כ"כ בא לי להיכנס לעשור הבא בחיי אופטימית, שמחה ועם צחוק מתגלגל ואופטימי לגבי הבאות.

איך עושים את זה?

לא בטוחה שיש לי תשובה.