בא לי לחזור לכאן, רק לרגע.
לסדר את המחשבות שלי.
להסדיר נשימה.
להקיא מתוכי את כל מה שלא עובד. את כל מה שמעיק.
את כל מה שמעלה חיוך. את כל מה שמצחיק.
את כל אותם הדברים שאני לא מספרת, כי אף אחד לא יבין.
כי פשוט לא אצליח להסביר.
איך אני צריכה חיבוק. גדול. חזק. עוטף.
ומישהו שיגיד לי שיהיה בסדר, תמיד זה בסדר בסוף.
ושאני אקשיב לו וגם אאמין.
אני תמיד חוזרת לכאן, לאותו הזיכרון של שייכות ותחושה של בית.
אבל בכל פעם שאני רק נכנסת אני מופתעת מתחושת הזרות שמציפה אותי.
בא לי לכתוב. שכחתי כבר איך עושים את זה.