אנשים שחושבים שהם כאלו מוצלחים ונותנים לך את ההרגשה שאתה אפס מאופס, תוך כדי שהם יושבים בפיסוק ומתרווחים אחורה על הכיסא,

נותנים לי את המוטיבציה להצליח יותר בחיים כדי שבעתיד, אני זו שאתרווח מולם על הכיסא שלי עם פיסוק.

בעצם, תלוי מה אני אלבש באותו יום.

העולם הזה גדול עליי בכמה מידות.

שולה פותחת את הדלת בדיוק כשאני מוזגת מים רותחים לקפה הראשון של הבוקר, "בוקר טוב" היא מברכת אותי. אני מחייכת בקושי, אבל היא לא באמת שמה לב. "איפה סבא?" היא שואלת ואני מצביעה עם הסנטר לכיוון החדר שלו.

שיחה בלי מילים.

ככה שולה פותחת כל בוקר אצל סבא. היא המטפלת שלו בשנתיים האחרונות. או אולי כבר שלוש? היא לוקחת את המושכות לידיים כשאנחנו כבר מותשים נפשית. ותמיד מחייכת. גם את הקושי הופכים לצחוק, כי מה כבר נשאר לעשות?

כל פעם ששולה פוגשת אותי אצל סבא היא מתחילה שיחה שלא תמיד אני מבינה לחלוטין מה נאמר בה. היום היא מספרת לי שהילד שלה עומד להציע נישואים לחברה שלו. הבת שלה כבר מוציאה אותה מדעתה עם החבר הדגנרט שלה והבת הצעירה שוב פעם נכשלה בתיאוריה. פעם תשיעית.

"הוא רוצה להציע לה נישואים. הוא קנה טבעת ושרשרת.האמת, כבר אמרתי לו שאם היא לא מסכימה הוא מביא לי את הטבעת ולאחותו את השרשרת". אני מביטה בה המומה, מה ז"א היא לא תסכים, אז למה בעצם להציע? והיא מסתכלת עליי ומעקמת פרצוף "אני יודעת...היא לא מוכנה לחתונה בכלל". אני בוהה בה, לוגמת מהקפה, מקווה שזו אני שלא שומעת טוב כי לא התעוררתי עדיין לגמרי. "והחבר של הבת שלי, עולה לי על כל העצבים, מאיפה הביאה את הטמבל הזה אני לא מצליחה להבין. כל היום מול הטלוויזיה מוץ מוץ מוץ מוץ מוץ". 'מוץ?' אני שואלת. "נו אינקו, באמת, כל דבר צריך להסביר לך? כל היום בתחת של השני לא מפסיקים להתנשק לי מול העיניים". ובלי לקחת אויר היא ממשיכה "תגידי הראיתי לך את התמונות שלהם?", אני מנענעת את הראש לשלילה ולוקחת עוד לגימה בזמן שהיא רצה לתיק ומוציאה את הארנק. "זה הגדול שלי, הוא בן 23 עכשיו, מושיק כפרעליו. זאתי קטנה ממנו בשלוש שנים, בת 20, כלנית. והקטנה שלי בת 17, מורן. אמן שתעבור כבר תיאוריה, עשתה לי חור בראש".

אני רוכנת קדימה וסורקת את התמונות של כל המשפחה ואז מסתכלת עליה ושואלת "ובעלך? איפה הוא?". שולה מסתכלת עליי ונוחרת, "בטח בבית, מאיפה אני יודעת איפה הוא".

"בוקר טוב" שולה מציצה עליי מהדלת, ואני כבר עם הקפה השני, ערה מתמיד ומקבלת אותה מלוא החיוך ומשיבה לך את אותה הברכה. "איפה סבא?" היא שואלת ואני מחייכת ומצביעה על השירותים "היום הוא כבר הקדים אותך". ושולה מחייכת ומתחילה להכין לו ארוחת בוקר וקפה. בשיחת טלפון של בוקר אני שומעת אותה אומרת לאחותה "שתלך לעזאזל, כמוה יש מיליונים". אני מרימה גבה ומכוונת אליה פרצוף שואל והיא מפסיקה לרגע את השצף ואומרת "אמרה לו 'לא', היא לא מוכנה לחתונה" היא מתחילה חיקוי מזלזל "בת זונה!! , אבל אינקו אני כבר סיפרתי לך את זה". אני מסתכלת עליה המומה "מה? מתי סיפרת? אין מצב שהייתי שוכחת כזה דבר" והיא מסתכלת עליי במבט רציני ואומרת "כן, אתמול אני סיפרתי, אבל את ישנת".

אצל שולה, בטח כבר הבנתם- זה כמו באמנות. אין דבר כזה שאין דבר כזה.

בצהריים של קיץ, או חורף שהתחפש לקיץ, נכנסתי הביתה בדיוק כששולה עמדה לצאת. הספקתי בדיוק בזמן כדי לתת לה תשלום על עבודה נוספת שהיא עשתה אצל סבא. הושטתי לה את השטרות ואמרתי לה "זה מה שמגיע לך על אתמול" וחייכתי, לעצמי בעיקר, כי זו בדיחה שתמיד רצה בין חברים. מופתעת צפיתי בשולה קופצת אחורה עם שתי רגליה בורחת מהכסף כאילו הוא נגוע "מה פתאום? השתגעת?" היא צועקת עליי "לא נעים לי". אני מביטה בה ושואלת "את בדרך כלל עובדת בחינם?" והיא מסתכלת עליי וההבעה שלה משתנה והופכת לקופצנית בצורה קצת אחרת והיא אומרת "נראה לך? למה מה קרה?".

וכשפסח התקרב שולה נכנסה בבוקר מותשת מהרגיל "בוקר טוב אינקו, איפה סבא?", בדיוק בזמן שאני מתחבטת ביני לבין עצמי האם להכין לעצמי קפה חזק או אחד ממש ממש חזק. "את בסדר?" אני שואלת, והיא מחייכת ואומרת "רבתי עם הבת שלי, איך שהיא עצבנה אותי- אל תשאלי!!". אז לא שאלתי. "רוצה קפה? אני בדיוק מכינה". היא התיישבה ומלמלה "את לא מאמינה איך ברחתי מהבית מרוב עצבים. השארתי את כל הבלגן ויצאתי. את לא תאמיני איך הכל אצלי בבית עוד כפוי". הנחתי מולה את הקפה ולא ידעתי אם בכל זאת לשאול. "כפוי?" לחשתי. והיא לוגמת ומהנהנת "לא הספקתי להפשיר את הבשר לא יודעת מה יאכלו לצהריים".

אחרי ליל הסדר, כשעוד גירדנו את עצמנו מהמיטה, שולה נכנסה בכוחות עצמה הביתה וצעקה "סבא? התעוררת?". גמורה מעייפות יצאתי לקראתה, מנסה לנחש מה כבר היא לקחה שהיא קמה עם כאלו אנרגיות אחרי החג. התשובה לא איחרה להגיע. "התארחתי מותק!! מה אני נראית לך פרייארית? חרא! אני הלכתי לגיסתי. הכנסתי שניצלים והלכתי". היא מחייכת כמחניקה סוד "מותק אני השתגעתי לקרוע את עצמי ככה בשביל החג? אצלי לא יעשו ליל הסדר גם אם יתחננו!! רוצה קפה?" היא שואלת בזמן שאני נופלת על הכיסא במטבח. "אז היה סדר מוצלח?" אני שואלת, והיא מהנהנת תוך כדי שהיא מוזגת את המים לכוסות "היה מצוין!! אבל לומר לך ת'אמת? איך אנשים מגזימים בחג הזה, כמה אוכל אינקו, כמה אוכל! כואב הלב!" ואני מהנהנת ומוסיפה חוכמה משל עצמי "כואב גם הגב". והיא מחייכת וממשיכה "אני אומרת לך אני הגעתי לגיסתי וראיתי את כל הכמויות שהיא הכינה.. מה אני אגיד לך אינקו? השתבחה עליה דעתה!!"... היא מתיישבת מולי, רצינית כולה, ומניחה לפניי את הכוס בדיוק כשסבא נכנס למטבח. "בוקר טוב סבא!!  רוצה קפה?".

"תביאי לו את שלי" אני אומרת, "אני חוזרת לישון. חג שמח שולה". "חג שמח אינקו", היא אומרת ומחייכת אליי "ובוקר טוב!!".

"בוקר טוב שולה, בוקר טוב".