"אני רוצה להיות חברה שלך" היא פתאום אמרה לי, הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות שהפכו את המשפט הזה לחסר תוכן. בסדר, עניתי, נהיה חברות.

למה את כ"כ להוטה להיות חברה שלי?, שאלתי. והיא הביטה בי ואמרה "אני לא יודעת לומר. את מעניינת אותי".

זה היה לפני 10 שנים. או אולי טיפה פחות. לא הפכנו להיות חברות, אבל הדרכים שלנו הצטלבו כל הזמן. במסיבות יומולדת, בפאב השכונתי. אצל חברים משותפים. ובכל פעם היא אמרה לי "אנחנו צריכות להפגש יותר".

ולפני שבוע, אולי טיפה יותר, נפגשנו שוב בפאב השכונתי החדש. הזמר שר ברקע בזמן שאנחנו רקדנו לצלילי הגיטרה. היא עם קצת עזרה של אלכוהול ואני נטולת עזרים. היא חיבקה אותי פתאום ואמרה אני שמחה שבאת, הגיע הזמן שכבר נהיה חברות. ואני חייכתי ועניתי שאנחנו חברות כבר שנים.

ויומיים אח"כ הנייד הבהב. השם שלה על הצג. "היום בערב כולם נפגשים. תבואי". היא צעקה לדיבורית. "יום שישי היום" אמרתי. "נו? לא שווה לבזבז עליי את יום שישי?" היא שאלה, ואני אמרתי ששווה, בטח שווה, אבל אני אני לא יכולה. והיא התעקשה "אבל למה?". ואני השבתי, מופתעת, "את יודעת שאני שומרת שבת נכון?".

כעבור שבוע הנייד שוב הבהב עם השם שלה. עניתי עם חיוך. "שתדעי לך" היא אמרה "עדיין לא התאוששתי מזה שאת שומרת שבת!". איך לא ידעת את זה עד היום?, אני שואלת, אנחנו כבר מכירות יותר מ10 שנים. והיא מעבר לשני של הקו שותקת, עדיין המומה. "מעולם לא עלה בדעתי שאת לא חילונית. את נראת חילונית. למדת בבית ספר חילוני. כל החברים שלנו חילונים גמורים, אני צריכה לדעת שאת מסתננת?". צחקתי, כשהיא המשיכה "לא נעים לי לומר, אבל פתאום אני מסתכלת עלייך קצת אחרת".. שאלתי למה והיא אמרה שהיא לא יודעת, שיש מן צורך לקטלג כל הזמן, ואני מקטלגת אנשים דתיים כחשוכים.  ואפילו שאת אותו הבן אדם שהכרתי כל הזמן הזה פתאום השתנת עבורי.

"אז אני כבר לא נחשקת בעינייך?" התעניינתי, והיא אמרה- נחשקת, אבל בצורה חסודה יותר.

"אני מרגישה כאילו יצאתי מהארון בלי לדעת שהייתי בתוכו". אמרתי, והיא ענתה "יופי, אולי הגיע הזמן לצאת מהארון קודש שלך, מן החושך לאור".

ומי אמר שאני בחושך? חשבתי ביני לבין עצמי.

השיחה הזו קצת העציבה אותי. שיקפה קצת את האבסורד בחיי.

דתיה בין חילונים.

חילונית בין דתיים.