אני סוגרת את הבלוג.. עד להודעה חדשה.
אכן כן.
המון המון כאב הוביל אותי להבין.
לילה שלם ללא שינה, שוב.
אבל כאילו חשתי בזה... זה לא היה סתם.
אני חוזה עתידות, מה?
-
שיחת טלפון בבוקר.
אישה:"סש למה את שואלת?".
אני:"הוא התרחק יותר מידי בזמן האחרון".
אישה:"כן, אני חושבת שכן.אני לא בטוחה".
אני:"ניחשתי.אחרת אין הסבר אחר להתרחקות המוזרה שלו".
אישה:"הוא אמר לך משהו?".
אני:" את יודעת מה כואב? שהוא לא אמר לי פשוט כלום".
-
האם זה יתכן?
אני מניחה.
ציפיתי לזה, עמוק בפנים ציפיתי שמשהו ישתבש בסופו של דבר,
והוא ישכח שאני קיימת.
והרי למה לא? אין בינינו קשר דם.
אני לא באמת אחותו. ועם כמה שאני רוצה להיות, וכמה שנחנו מרגישים קרובים,
הוא עדיין מסתיר ממני דברים, עדיין מנסה לכסות,
ותוך כדי כך אנחנו מתרחקים.
לא עוד שיחות של "מה שלומך? הכל בסדר?".
עכשיו הוא מתקשר רק כשהוא צריך משהו.
לעזאזל.
האם אני עד כדי כך חסרת משמעות?
אני חושבת שכן.
אבל אני חייבת לו תודה על התקופה הנהדרת הזו.
התקופה שבה הרגשתי שתמיד יש מישהו שם שבאמת יקשיב לי,
ללא שיפוט, ולשם שינוי לא נקודת מבט של חברה.
אבל זה נגמר.
אני אפילו לא יודעת למה.
כניראה שאנשים משתנים.
שוכחים.
אני שונאת שאנשים משתנים.
אל תתנו לי להישתנות ככה, אוקי?
אני פשוט מרגישה על בשרי עד כמה זה כואב כשפתאום למישהו כבר לא איכפת.
אל תתנו לי לעולם לנטוש אתכם ככה.
אלה הרגילים לשיחות טלפון יום יומיות.
או לשיחות רגילות יום יומיות.
אם אתה רואים שאני מתחילה להעניק פחות צומת לב..תעירו לי.
אני אחזור לעצמי.יקח קצת זמן.אבל זה יקרה.
אני מסרבת להשתנות.
-
אז כן,
זהו מכתב פרידה מהבלוג.
התחלה של תקופה חדשה.
אני יודעת שאני בכל מקרה לא אוציא אותו מהחיים שלי.
ועדיין אנסה לבקר יותר, להיות כמה שיותר מעורבת.
אני לא רוצה להישאר בחוץ.
-
אבל הגיע הזמן לסגור את המקום הזה.
הרי בסך הכל, יש לי מה שחפצתי בו.
אין יותר על מה להיתבכיין.
אז דברים לא תמיד מסתדרים כמו שרוצים.
אבל אפשר לגרום לזה להיסתדר לפחות קצת.
ואני הולכת לנסות.
אם אני אפגוש דחייה,
אני אקבל אותה, אבל אדע שניסיתי.
-
ומה עוד מערער אותי אתם שואלים?
נשארו לי שני אנשים קרובים שבאמת אפשר לסמוך עליהם.
וזה כואב.
כי לפני כן הם היו 4.
אחד מתכנן לצאת מחיי (החפירה למעלה).
השני?
אני חושבת שהוא כבר יצא, מבלי שאני אדע כמובן.
לא שיחת טלפון,
לא מכתב.
וזה כואב,
כי כל אחד מהם היה משהו מיוחד בשבילי,
אני אפילו לא הכי מבינה.אבל זה הרגיש אמיתי יותר מהמשפחה שלי.
עד כמה שזה עצוב.
ואני שואלת למה? מה אני עשיתי לא נכון?
אני צריכה להפסיק להיקשר לאנשים כל כך, כי אני לא אפסיק להיפגע.
אסור לי להיקשר לאנשים.
-
I have nightmares about you and they won't fuckin' end.
Yeah you, i mean, who alse you think can make me dream like so?
It hurts, but i suppose you have no idea.
Do you remember that day?
That drunk old guy came to sit next to us and you hugged me.
"And why is she so quiet? can't she talk?"
."That's my lil' sister, you leave her alone"
After a short while you just took me away.
Away from that old man that frightend me so much.
Away, to Hyde Park.
And thouse nightmares, they all involve Hyde Park.
It's not only me, is it? i know you'll never answer.
But you remember this day aswell, we both know it only made our relethionship stronger.
As bizzare as it might seem.
And yet, you're starting to forget all about me.
This unfair distance will kill everything eventualy.
But what can i do?
I'm nobody, I won't be able to say a thing when you're gone.
I so fuckin' MISS YOU.
I know you'll never read this. and yet i'm writing, to get it out of my system.
I still look inside the mailbox every day.
-
אוח.
זה כל כך חסר טעם.
אני הרי מדברת לעצמי.
יום אחד יהיה לי האומץ לצעוק.
לצעוק לו, לצעוק לעולם עד כמה שזה לא הוגן.
אבל מי אמר שהחיים הוגנים?
-
כאן בפוסט נגמר,
מי שמכיר אותי באמת יבין למה סגרתי אותו, ויבין גם במי מדובר.
ואני?
אני אנסה להיות מאושרת, מקווה שזה יחזיק מעמד.
חיים מאושרים לכולם.
סשה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
