לא הייתי פה מלא זמן..
סורי.
לא היה לי חשק לכתוב.
אבל פתאום זה נפל עלי.
אולי אני מושפעת ממה שאני קוראת.
אולי מהמוזיקה שאני שומעת.
רציתי להחליף עיצוב.
אבל אין לי כוח.
אני אסתפק בלשים מתומנה או שתיים בסוף הפוסט.
אז נתחיל?
"ראית פעם מישהו שנורה ולא מדמם?"
"ההבנה היא לא יותר מסכום כל אי ההבנות".
-
לתת לזה לזרום,לפרוץ ולהטביע.
סחף של מילים בלתי מובנות, בלבול..דמעות.
הרוח לוחשת לך משהו באוזן.. ואתה לא מבין.
מנסה לרדוף אחרי המילים האלו.. ולרדוף אחרי הרוח.
אתה יודע שזה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לרדוף אחרי הרוח.
היא תשא אותך למקומות מסוכנים.. מסוכנים. היא חסרת מעצורים,
ברגעים הכי טובים היא תתפוס אותך וברוב זעמה הקר תזרוק אותך אל מעבר לצוקים.
ואתה, תחשוב שהכל חלום.. הרי בלתי אפשרי באמת להידחף ע"י הרוח אל מעבר לצוקים,
ואז, תתעורר למציאות קשה, על יד חלוקי הנחל מסתכל על גופתך שלך ותוהה.
-
אז, ראיתם פעם מישהו שנורה ולא מדמם?
-
פעם חשבתי, שיש משהו מסתורי באנשים שיושבים לבד בבית קפה.
אתם יודעים.
האנשים האלה שיושבים ובוהים דרך החלון.. בזמן שהקפה שלהם מתקרר.
או האנשים האלה שמעמידים פנים שהם קוראים ספר או עיתון.. אך בעצם הם מסתכלים על העוברים והשבים.
אבל הגעתי למסקנה שבעצם לא הבנתי כלום.
אין בזה שום דבר מסתורי, לשבת כך לבד.
זה בעצם מעורר רחמים.
אנשים יכולים להיות מסתוריים, אבל כשהם יושבים לבד ובוהים- עצם העובדה שהם בוהים מקנה להם מראה חסר אונים.. כמו הכלבלב הקטן שרוצה לאכול ולכן תולה בבעליו עינים גדולות ורטובות.
אולי הם נמצאיפם בעולם משל עצמם, ואולי הדיכאון שוטף אותם.
אבל בעצם, הישיבה לבד בבית קפה היא תוצר לוואי של בדידות.
אנשים שלא רוצים להיות בודדים לוקחים את כוס הקפה שלהם איתם למקום העבודה שלהם או לביתם.. או אפילו סתם לשבת במכונית.. כדי שלא יראו אותם בבדידותם.
אבל אלו הנשארים בבית הקפה, במקום הומה אדם שכזה, הם הבודדים באמת.
לא הצלחתי לבטא את כל מה שרציתי לכתוב.
ודי ברור מאליו שכולכם תחשבו שמה שכתבתי הוא שטויות גמורות.
אבל, מבחינתי זו התחלה.
חזרתי לכתוב.. ואין בי הפחד לכתוב ככל העולה על רוחי.
אני לא הולכת לפרסם דברים שאני כותבת.
אולי מדי פעם כדי שהבלוג לא יסגר.
אבל חזרתי.. בין אם הכתיבה שלי משעממת וחסרת פואנטה ובין אם לא.
אני מרגישה חדשה. למרות שכלום בי לא השתנה.
אולי כי התחלתי באמת לחשוב?
קבלו אותי במחיאות כפיים.
הממ עוד משהו.
אני כל כך אוהבת את The Horrors.
כזאת חבורה של מסוממים פסיכיים.
עם סולן פסיכי וגיטריסט כיבשתי למראה.
גם אני רוצה להיות רזה כמוהם.
המתכון הוא סמים ואי אכילת בשר.
שני דברים שלעולם לא אוכל לעשות.
באסה.
חהחה. הומור בריטי.
תחזיקו לי אצבעות.
לא לשאול למה.
לעשות.
צ'וס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
