~Snow on the Cherry Trees~

אני לא רוצה שהבלוג יסגר.

אז אני אקפוץ לכאן מידי פעם.

למרות שהוא לא ממש מעניין אותי כבר...

מבחינה רגשית אני די מסופקת.. אז אני לא צריכה את הפורקן הזה.

לא שאני מפסיקה לכתוב..

אני לעולם לא מפסיקה.

רק שאלו דברים שלא מתפרסים.

דבר אחד בטוח.

אני מאוכזבת..

אף פעם דברים לא יוצאים כמו שאני רוצה שיצאו.

הם יוצאים טיפה דומה.. אולי מקבלים תפנית חדשה. אבל לא בידיוק כמו שאני רוצה.

וזה לא פייר, אתם יודעים?

פעם ראשונה בחיי אני מעריצה להקה עד כדי כך שהייתי נותנת הכל כדי להיות בהופעה שלהם.

הבעיה היא שהעולם לא הולך לקראתי..

אולי אני לא רוצה מספיק?

אומרים שאם אדם רוצה מספיק כל העולם יחלץ לעזור לו.

המממ.

יכול להיות שזו פשוט שטות.

בין כה.

אני מקווה שעוד יהיו לי ימים שימשיים יותר.

בקצב המוזריות הפועמות בתוך הוורידים שלו, הוא רוקד.

רוקד , מסתחרר, מאבד, הורג -בועט -נושך.

הוא בסך הכל אדם.

הוא בסך הכל אדם?

הוא רואה צבעים חיוורים, ואז זועקים, בוהקים ושוב מתקהים.

ערבוביית אלכוהול וסמים גורמת לו לחשוב שהוא הוזה.

האומנם?

הבגדים נקרעים לחתיכות קטנות,

כאילו על ידי סכין מושחזת שמטרתה לעקור לב.

האים היא מצליחה לעקור לב?

לא. היא לא. הלב כבר לא שם.

ועדיין הוא רוקד, מפרכס, מסתחרר, מדמם, בועט.

האדם הזה הוא מיוחד,

חיה עדינה.

האדם הזה חשוב למת,

אבל הוא חי. הוא חי וימשיך לחיות.

אפילו אם הוא יפסיק לרקוד, לפרכס, לנשום.

לכו תבינו.