מיכל

היא יוצאת היום, נפגשת עם חברות, סוף סוף בילוי כמו שצריך.

היא בת שלושים פלוס ועסוקה, מהבוקר עד הערב עבודה. חייבים למצוא זמן גם לבילוי לפעמים לא?

היא חוזרת בסערה מהעבודה, לדירה הקטנה השכורה בתל אביב, מורידה מהר את הבגדים בדרך למקלחת, משאירה אותם מפוזרים על הריצפה, אין זמן, מדליקה בדרך את הרדיו, היא אוהבת לשמוע מוזיקה בכל מצב, בכל זמן, הרדיו תמיד מכוון על אותה תחנה.

נכנסת להתקלח ונזכרת משורה בשיר ומזמזמת "איך המים עוזבים לו את הגוף", ומיד נזכרת איך לילה קודם הלכה לישון בחמש לפנות בוקר כי בילתה "איתו" לילה בלתי נשכח, ומרוב מהירות הלכה לעבודה בלי להתקלח, עם הריח שלו שליווה אותה כל היום. תוהה לעצמה בין הטיפות מתי יתראו שוב ואיך זה יהיה, מקווה שההתרגשות תחזור על עצמה עוד כמה פעמים. כשתחזור מהבילוי תרים אליו טלפון, קיצרת רוח לשמוע את קולו.

היא מסיימת להתקלח, יוצאת החוצה, מתנגבת במגבת רכה, מורחת קרם לחות, היא שומרת על העור שלה. שולה בגדים מהארון, במהירות שלא אופיינית לנשים, אבל זה בגלל שחשבה על מה שתלבש כבר הרבה לפני כן, כשקבעה עם החברות להיפגש, כבר עברה בראשה על כל הבגדים בארון וידעה במה תבחר. מצחצחת שיניים, מגרגרת מי פה, עושה פן, קרם פנים, לק בהיר על הציפורניים המטופחות, בזיק של בושם, לא יותר והיא מוכנה.

מבט חטוף במראה, חיוך קטן שבע רצון בזוויות הפה, רווקה מושכת בת שלושים פלוס לבושה במכנסי דגמח וגופיה שחורה צמודה, יוצאת לפגוש חברות בתל אביב לערב של שיחת בנות, הרבה בדיחות, חיוכים ואחווה שנמשכת כבר מילדות.

מכבה את הרדיו, עושה סיבוב אחרון בבית ובודקת שכל החלונות סגורים, שכל החשמלים כבויים, ומסובבת פעמיים את המפתח במנעול, ליתר ביטחון, נגד גנבים.

היא מגיעה אחרונה, ארבע חברות שלא ראתה הרבה זמן מחכות לה בבית הקפה, עוד לפני שהיא מספיקה להתיישב נשמע הבום הנורא. גופה היפה נשאר מוטל כבקבוק חסר תכולה על הריצפה.

היא איננה יותר, ורק אנשי זק"א יחפשו ויבדקו אם גופתה נשארה שלמה לקבורה.

היא תחסר כל כך להוריה, בצורה שלא ניתן לתאר, לחבר החדש שלא הספיק להכיר אותה ולעוד כמה קרובי משפחה וחברים שאהבו אותה. אבל לא לבעל, לא לילדים, היא לעולם לא תהיה אשה וחברה, אמא או סבתא.

ההורים שלה בוודאי ישמרו את הדברים שלה בקופסא מיוחדת, ואולי הם יתנו את הבגדים שלה לצדקה, מישהי אחרת תלבש אותם, בלי לדעת מי לבשה אותם קודם לפניה.

ויודיעו בעבודה שהיא איננה יותר, ומישהי אחרת, אולי מוכשרת כמוה ואולי פחות, תמלא את מקומה במהירות הבזק.

ובעלי הדירה הקטנה בתל אביב ישכירו אותה מחדש ומישהו אחר יגור שם. מישהו שלא הכיר אותה, מישהו אחר ישיר במקלחת, מישהו אחר ידליק שם את הרדיו ומישהו אחר יסובב פעמיים את המפתח במנעול, ליתר ביטחון, נגד גנבים.