זוכרת, יודעת רושמת.

חן

מכירים את זה, שכשאתם קוראים ספר והדמות מתארת איזה פגם חיצוני שיש לה אז הדבר הראשון שהדמיון שלכם עושה זה להעלים אותו?

כי כאלה אנחנו, מעדיפים את היופי, אנחנו לא רוצים לדמיין כיעור, קשה לנו.

אבל אותי אני לא רוצה שתייפו, לא רוצה תיאורים יפים של כיעור. אני מכוערת, אני רוצה שתדמיינו אותי בדיוק ככה...מכוערת.

נדמה היה שכל חייה של חן עברו עליה במין מערבולת כיעור אחת גדולה. הכיעור של העלבות של הילדים בכיתה, הכיעור של היחס המשפיל ברחוב, הכיעור של הילדות היפות ובסופו של דבר הכיעור שניבט אליה כל בוקר במראה.

כך חייה המכוערים נמשכו בלא מפריע. בוקר-בוקר זכתה לצחקוקים מצד הבנים, הקנטות מצד הבנות וצקצוקים מהמורים. ונראה שכך זה עומד להמשך, במין שגרה שכבר לא מפריעה לאיש..

בוקר אחד, מהרה חן להיכנס לכיתה כיוון שכבר איחרה ב-5 דקות, בדרך נפל לה הצעיף והיא מעדה עליו, התפזר לה השיער ונפל לה כפתור מהחולצה וכך פרועה ומפוזרת נכנסה לכיתה ואיתה גם גל הצחוק המתבקש, המורה אמרה לה שתלך להירשם במזכירות ושלא תטרח לחזור לכיתה.

הדלת נטרקה לי בפרצוף.

זוכרים שאמרתי לכם לדמיין כיעור. דמיינו את הכיעור של המורה הזאת!

לא כיעור חיצוני, כיעור פנימי. כיעור פנימי כל כך גדול שהיא לא יכולה להתמודד איתי. אז כך אני מבלה את רוב שיעורי אזרחות –בחוץ.

אבל המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, להיות נוכחת בכל שיעורי אזרחות. רע.

בכל אופן, התחלתי להגיד לכם איך לדמיין אותי. אז קודם כל, "כיעור" זה מושג גדול, גדול מכדי להכיל את הכל.

אז כדי שלא תתעופפו באוויר ותדביקו לי כל מיני זנבות לאוזניים. אגיד שהשער שלי בצבע שחור, ארוך ובלתי נשלט, אני בד"כ מעדיפה ללבוש בגדים גדולים.. ככה אני מרגישה הכי בנוח עם עצמי.. ויש לי אובססיה לטבעות, מכל הסוגים ומכל הגדלים.

זה התיאור הכי גדול שאני מסוגלת לעשות לעצמי. כי זה קשה, אתם יודעים, לתאר את עצמך.. על הדברים הטובים אתה מצטנע ועל הדברים הרעים אתה מתבייש.

בכל אופן, נחזור לבית ספר, בכל פעם שאני לא נכנסת לשיעור (בין עם רצון ובין עם אזרחות) אני אוהבת לעלות לגג של בית ספר ולחשוב. הייתי אומרת לצייר אבל אני לא מציירת הרבה מעבר לאיש קו עם בית והייתי אומרת שאני עולה כדי לכתוב אבל גם בזה אני לא חזקה.

אני טובה בלחשוב, אני טובה בלחשוב על דברים גדולים, רחוקים, בעלי משמעות נסתרת..

לדוגמא חשבתי באותו יום... על השמיים, על המרחב הענק הזה, שבביולוגיה ופיזיקה הוא די ברור אבל בחיים קצת פחות.

על העננים שדואגים להיות הדבר הכי יפה שיש לי בחיים.

על מה שמעבר לשמיים ועל הכוכבים.

בעודה יושבת על הגג ומהרהרת בדברים הרי גורל. לחדר המורים נכנסה צילה, המורה לאזרחות בבית הספר, היא נראתה זועמת מתמיד.

"חיים, תשמע לי טוב, כיתת החינוך שלך עולה לי על כל העצבים! באמת... חייבים לעשות משהו.."

"צילה, קודם כל תירגעי" הוא אמר לה "רוצה בורקס?"

"תראה, אני לא מוכנה לזה יותר. הנערה הזו, נו אתה יודע  ה.. זה..נו בכל אופן" היא הייתה נבוכה "אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה יותר!" התגברה על המבוכה.

"תראי, צילוש, תני לה.. אל תחמירי איתה.. גם ככה קשה לה את יודעת." חיים היה כבן 50 שמנמנן, ציניקן ובעיקר, אכפתי ואמפתי כלפי כל התלמידים..

"טוב.. אני לא יודעת. תטפל בה אתה. לי נמאס" לקחה את הבורקס והתיישבה לבדוק מבחנים...

' צריך לקרות משהו.. היא לא תוכל להמשיך ללמוד בבית ספר הזה אם אחרי כל שיעור תכנס מורה אחרת ותתלונן עליה..' חשב חיים..

גג. שיחה עם ההורים. חיים. צילה. חדר מורים. התניה.מי צריך בית ספר.

שבוע.

שבועיים.

 שנה.

מי היה מאמין.

שנה עברה.

אם אתם חושבים, שבשנה הזאת גדל לי המוח או צמח לי יופי. אתם טועים. אבל תובנה די גדולה נחתה עלי אחרי כמה זמן.

הבנתי, שאם אני לא אקח אחריות על החיים שלי אף אחד לא יעשה את זה. אז לא, לא הפכתי לברבי וגם לא לקן, לא קיבלתי תעודת הצטיינות בסוף שנה אבל גם לא נשארתי כיתה.

נשארתי אני, רק יותר מבינה.

מכיוון שהפער בראש שלכם כבר בטח בלע את כל השאר, אני אסביר לכם.

חיים החליט שנמאס לו. הרביץ בי משמעת. ההורים שלי התעוררו מהתרדמת שלקו לגביי-אבל אותי זה עצבן. מי הם שיחליטו עלי..

זה היה ברור שזה יקרה. התגוננות. אני בסדר...

לאט לאט, ועם הרבה שיחות עמוקות עם ההורים, האחים שלי ותתפלאו גם עם כמה ילדים מהכיתה, הבנתי..

שאני צריכה לבנות את עצמי- עכשיו נשאר רק להחליט למה..

בניתי.

ועוד איזה בניתי!

הממוצע של הציונים שלי בסוף השנה היה 89.9, התחלתי לעבוד ומצאתי חברים, התחלתי לשמוע ברי סחרוף "כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה"

ובעיקר התחלתי לאהוב את עצמי, לא מול המראה.

 "הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900