זוכרת, יודעת רושמת.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

איזו דרך מקסימה לפתוח את הבוקר, חשבה לעצמה.

לאט לאט היא פתחה את הקופסאות, נזהרת מעט, כי אם אופי כזה, אי אפשר לדעת.

בקופסא עמדה לה, יפה כפי שזכרה אותה, השרשרת העתיקה של אמא שלה.

'סוף, סוף, חשבתי שזה לעולם לא יחזור אלי',

היא הסתכלה בשעון, היה כבר 9, היא הניחה את המחרוזת היפיפיה, פנתה ללכת, אך פגעה בצנצנת האורז שעמדה על השיש,

'יופי, ממש נהדר, עכשיו אני אצטרך להשאר ולאסוף את האורז הזה'

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

זה מה ששבר אותי, לא הבגידות, לא ריח העשן בארבע לפנות בוקר ולא הפתקים הקטנים עם הריח של הבושם הזול שאני מוצאת כל לילה במעיל שלו, אלא ההתעלמות המופגנת, החוסר רגישות והאכפתיות, איך בן אדם, שפעם היה כל כך טוב, הפך לכל כך רע?

פתחתי את הארגזים המזויינים, כל הדברים שאי פעם אהבתי היו בארגזים האלה, הגופייה הלבנה שאמא שלי קנתה לי בשוק הכרמל, הטבעת, הצלחת, הקופסא- קופסת אורז קטנה,

פתחתי את הקופסא ופיזרתי את גרגרי האורז לכל פינה ופינה בחדר, ואז התחלתי לאסוף, גרגר אחר גרגר. שבר אחר שבר.

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

כל כך התעצבנתי עליו, מי הוא חושב שהוא, הוא לא מבין שהארגזים האלה שווים יותר ממה שהוא אי פעם יצליח להרוויח בחיים שלו.

הרמתי את הארגזים הכבדים מאוד, יש לציין, ושמתי אותם בנחת במקום שהוקצה להם בחדר,

פתחתי בזהירות, יש כאלה שיאמרו, יתרה, והוצאתי את פסלי החרסינות היפים והיקרים ביותר שקיימים בעולם.

הטיפש הזה כמעט שבר את כל הדברים המופלאים האלה, איך אפשר.

בנוסף על כך שהוא זרק מיליונים של שקלים על השולחן,

הוא גם הפיל את הארוחת צהריים שלי.

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.

כן זה לפרויקט של הדודה.

ואני יודעת שזה מאפן, אבל החוקים היו ממש נוקשים...:(

ועוד שהמשפט הראשון חייב להיות בבוקר והאחרון בעלות השחר של המחרת.

לא נורא,

העיקר שניסיתי.

שמיים.

תהיו נחמדים ותגיבו, אני צריכה קצת פידבקים.