ביקום הזה נחמה אחת
(חוץ מהעובדה שהוא עצום מדי ורחוק מדי
מכדי שמשהו ישנה)
הזעקות, הצחוק, האהבה שנלחשה
גם כאשר הדממה והזיכרון עשו את שלהם
אותן
זעקות, צחוק, אהבה לחושה
שם
רוטטות ומתכנסות לאבדון אך לא באמת מגיעות
כך גם כל צעד וכל החלטה
כך שאין טעם בחרטה
מה שנעשה לא נעשה
מה שהיה לא היה
אין נדרים להתיר, ולא הבטחות וחרמות וקנסות
וכינויים,
אין חטאים ואף לא מעשי חסד
רוטטות ומתכנסות לאבדון שלא בא
ואף אחד לא מת. רק נותר תקוע
מתהלך כמו זנון אל עבר אור בקצה מנהרה
ולא עובר
וכל כמעט רגעיו מתכנסים עמו כמו חברה שבאים לישיבה,
כמו מניין אקראי, כמו ממתינים לאוטובוס.