אוקי, שימו לב. אני צריכה לשכור מישהו שיעזור לי לעשות את הדברים שאני צריכה לעשות.
מי אמר שצריך להתבגר ולהתגבר ולהתעלות ולהתמודד ולהילחם ולנסות ולהצליח? כולם אומרים.
אבל אני אומרת : לא! לא רוצה. ומנסה לחשוב על פיתרון יצירתי. הרי כסף לשכור מישהו או אפילו לשלם למה שנקרא קאוצ'ינג (לא שרציתי) אין לי.
אז מה נהיה עם העצלנות הזאת ? איפה החשק לתפקד נעלם? ולמה יש כל כך הרבה דברים ממכרים ומשכיחים מסביבי, כמו משחקי מחשב נמוכי רמה ותחכום? או כמו לכתוב בבלוג כאשר מזמן אבד לי פרץ הכנות וההשראה וכאשר מלחתכילה לא היה לי אי פעם כישרון לכתיבה? מדוע איני יכולה לשמור על החדר מסודר? למה חבר שלי לא מסדר את החדר בשבילי ומאיץ בי ללמוד ולעשות את הסידורים שאני צריכה? (כי הוא באמת לא צריך לעשות את זה).
למה אני כבר ילדה גדולה?
למה להיות גדולה זה כזה תיק?
בטוח יש משהו קטן שעומד בדרכי ומפריע, אותו צריך לסלק ברגע שיאותר והתפקוד השוטף+זמן איכות עם עצמי+קורטוב יצירתיות יחזור אל סדרו.
אולי זה הבית שהוא קטן מידי? לא ולא-זה תירוץ גרוע ומסובך מידי לפתרון.
אולי זה הדיכאון? אבל זה חוסר המעש שגורם לדיכאון, זה מין מעגל כזה.
איפה האמביציה איפה? בת זונה
צריך לחיות בבשביל מישהו (אולי גם בשביל משהו). סתם כך בשביל עצמי זה די רעוע.
איזה שטויות אני מדברת.
איך מגיעים למצב שמעדיפים לבחון את הבלטות של הרצפה במשך שעות מאשר לצייר ציור או ללמוד.
אבל אני אופטימית כי כל התשובות בידיי.
וזה משעמם אני יודעת. אני משעממת את עצמי. אין דבר יותר משעמם מדיבורים על באסה. בשביל מה אנחנו חיים פה אם לא בשביל לחיות. רוב האנשים עושים את זה די טוב, זורמים עם האירועים והדברים שהם חושבים שיעשו להם טוב, פועלים בשטח בחריצות ראויה להערכה עד יום מותם.
גם כל הקטע הזה של הלבד לא מוצא חן בעיני. למה לא כל הבלוגרים יכולים לשבת ביחד ולשחק טאקי? תביאו את הילדים, נעשה בית גדול ונשחק טאקי כל היום! תאמינו לי שיהיה כיף וגם פרודוקטיבי. לפחות בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
