מאז ומעולם יום השואה היה יום קשה בשבילי.

אני זוכרת את עצמי, ילדה בכיתה ד' או ה', יושבת בטקס יום השואה ביסודי, ורואה את התמונות שהקרינו על המסך. תמונה אחת אני אף פעם לא אשכח.

 אותה תמונה של ילדה קטנה לבושה שמלה קרועה, עומדת מאחורי פסי רכבת כשלעברה מתקדמת הרכבת שנוסעת רק לכיוון אחד...

כל שנה, היו מקריאים קטעים שנכתבו במיוחד ליום הזה, ותמיד כשדיברו על הניצולים, או על אלה שניספו, היו מכנים אותם "הם", או שהיו קוראים בשמם, אך מעולם לא קישרתי שם לפנים.

השנה, יום השואה קיבל ערך מוסף אצלי. אותם אנשים, כבר לא "הם", או אנשים ללא פרצוף המסתתרים מאחורי שם בלבד- אלה אנשים בשר ודם, אנשים שאני מכירה וקשורה אליהם. אנשים שאזרו אומץ ופתחו בפניי את סיפור הישרדותם ושיתפו אותי גם בפרטים הכואבים ביותר.

השנה, יום השואה היה קשה במיוחד, בשלב מסויים העיניים כבר היו נפוחות מרוב בכי.

אין לתאר את סערת הרגשות הזו, את ההרגשה האיומה.

אין שמחה ממני על שניתנה לי הזכות הזו, לשמוע ממקור ראשון את הזוועות, עד כמה שהדבר קשה, מכאיב ומאוד מעציב כל פעם מחדש.

כל שנותר הוא, רק לכבד, להודות ולהעריץ את אותם ניצולים, שלי אישית הייתה הזכות להכיר את חלקם השנה.