פעם איזה מישהו אמר לי שכל סוג שהוא של אומנות מיועד לקהל מסוים, גם אם זה קהל של איש אחד.
נברתי במוחי והתגובה הראשונה שעלתה לי היא: "לא נכון! אני כותבת שירים ולא רוצה שאף אחד יראה אותם". כמובן שהסיבה הראשונית שבגינה התגוננתי היא למען אומנות הויכוח, אבל באיזה שהוא מקום באמת התכוונתי לכך.
אני זוכרת את ה-21.6.07 שבו לא יכולתי להישאר יותר בבית.
הלכתי לגן שעשועים ליד, עישנתי ארבע או חמש סיגריות ברצף, ואז הרגשתי שאני מוכנה לכתוב.
יש לי מעין אפיזודה כזו כל שלושה חודשים.
כתבתי שירים (אם אפשר לקרוא ככה למילים שעולות לך בראש ומיד אחר כך עולות בכתב) על חרדות, על אהבה ועל ספסלים.
עד היום (...) באמת שאף אחד לא ראה אותם ובהרגשתי באמת שלא רציתי שאי פעם מישהו יקרא בהם. אבל כשאני מנסה להיזכר באותו היום, אני זוכרת את עצמי חושבת על היום שבו תעבור לי ההרגשה ההיא ואני אזכה לקרוא את השירים האלו ולהגיד "יא אללה, איזו אסופה חסרת כישרון של מילים", אבל בכל זאת, כל הזמן הזה ישבתי ודימיינתי אותי קוראת את השירים הללו שוב ושוב.
אני חושבת שמאז שנטמעה בי התובנה הזו, הכתיבה שלי השתנתה, בעיקר בכמות (הייתי רוצה להגיד שגם באיכות).
והכי חשוב- אני מוכנה לנדור נדר שיעברו שנתיים עד שאני אשתמש שוב באקרוסטיכון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
