אני לובשת עכשיו שריג ירוק לח מגשם של הערבה.
האור בערבה נראה אחרת, זה אור טוב, חמים, לא כמו זה של העיר. זה של העיר הוא... מטריד, מכאיב אפור... גורם לי לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר.
זה לא סוד שלא טוב לי פה.
היום אמרתי לאחותי, "אני מרגישה שהמשפחה מרוחקת." היא הנהנה. בחיים זה לא הפריע לי קודם. אני מת לברוח מכאן, מהעיר הזאת, מהחיים האלה שאני לא מזדהה איתם ולא מרגישה אליהם שייכו. אלה לא החברים שאני צריכה, אלה לא ה... הדברים האלה שאני מרגישה שאני חייבת איתי.
אני מרגישה שאני חייבת להציל את עצמי, בגלל זה המחשבות על מקום מגורים לעתיד. אני לא רוצה שהבת שלי תהיה כמוני. אני אלחם שזה לא יקרה.
ההצלה הזאת התחילה עם המכינה והיא ממשיכה בזה ש.. שאני מרגישה שזה כבר לא אשמתי. הכל, הכל לא אשמתי.
זו לא משפחה אמיתית, והחברים האלה זה לא איך שחברים צריכים להראות.
"חצי שנה לא יצאתי מהבית, ניתקתי קשר עם חברים שרוטים שלא היו טובים לי. שום דר לא הלך, ואז הכי בטעות מצאתי עבודה בחנות הדפסים הזאת. הכרתי אנשים חדשיםוהיה לי טוב, ושבוע אחרי הלכתי למסיבת טבע הראשונה שלי. ככה זה, יש תקופות באסה ואז מגיע הדבר הזה שמוציא אותך ודבר אחד מספיק כדי לשנות הכל"
כל שיחה איתו כמעט אני זוכרת בעל פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
